לכל איש יש סיפור.
אילו היינו מדברים עם לבן הארמי, מה היתה הגרסה שלו לסיפור של יעקב בחרן?
ומה אנו לומדים מזה על הפסיכולוגיה של הונאה עצמית?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
בואו ילדים, שבו. זה יהיה סיפור ארוך. אבל חשוב שתקשיבו. אין כמו ללמוד מזקנים בעלי נסיון.
הסיפור הזה מתחיל כשהייתי נער. היתה לי אחות, רבקה. יום אחד היא חוזרת הביתה מהבאר עם עינים בורקות ותכשיטים יקרים. מתברר שהגיע זר, עשיר מאד עם שיירה של גמלים, ורוצה לקחת אותה לאשה. טוב, היא היתה יפהפיה.
ורבקה: כן, אלך איתו. וכך היא נעלמה מהחיים שלי.
השנים עברו. הקמתי בית, היו לי שתי בנות…
הצעירה – אגיד את שמה כי לא שמעתם אותי מזכיר אותה – קראו לה רחל.
יום אחד היא חוזרת עם הצאן. לא תאמינו, אבל אז לסבא שלכם היה רק עדר אחד, ושום עבדים!
איתה בא צעיר, עם פנים של המשפחה שלנו. מתברר שהוא הבן של רבקה, מארץ כנען. דווקא בחור חזק ובריא, עם עינים מושפלות. בלית ברירה, הזמנתיו להתארח אצלנו. כולם יודעים כמה אני נדיב.
אני נותן לו אוכל, מקום לישון.
לאחר חודש אני שואל: רוצה משכורת? סוף סוף הוא לא אחי, רק בן אחותי. והוא היה חרוץ! לא רציתי שיעזוב.
ומה הוא עונה לי? הוא רוצה להתחתן עם רחל! ובתמורה יעבוד שבע שנים.
זיהיתי עסקה טובה. הסכמתי.
לסבא שלכם תמיד היה חוש לעסקים.
ואכן, התעשרתי. היו לי עדרים. אף אחת מהצאן לא אבדה. ואם זה קרה, היה משלם לי!
השנים חלפו. קיויתי שימשיך לעבוד בשקט אבל הוא בא ותובע[1]: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי.
ככה מדברים?
והיתה לי הבת הגדולה, לאה. לא יפה כמו רחל. מי יקח אותה?
אז מה עושה סבא הפיקח שלכם?
ארגנתי משתה – השכנים ממש עזרו לי – ובלילה מסרתי לו את לאה, מכוסה בהינומה, שלא יכיר.
ולמחרת הוא מגיע להתלונן, בלי שום הכרת הטוב…
סיכמנו על עוד שבע שנים עבור רחל. ככה חיתנתי את שתיהן, וגם קיבלתי עובד חרוץ בחינם!
תלמדו, תלמדו מסבא. הייתי עשיר ומאושר. עוד מעט נכדים…
אבל – בחיים יש הפתעות, לא תמיד נעימות. לאחר ארבע עשרה שנה, לחצוף היו דרישות. משכורת. מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי, הוא אומר[2].
הוא הבין שכל העושר שצברתי בינתים – זה בזכותו ובזכות הא-לוהים שלו.
הוא ידע שממני לא מוציאים כלום, לא כסף ולא כבשה. אז הוא הציע לקחת מן הצאצאים העתידיים של הכבשים והעזים. לא הכל. לחלק לפי צבע.
סיכמנו שאפריד לעצמי את הכבשים והעזים בצבעים שלו, שלא יתערבבו. הייתי בטוח שלא יהיו כאלו צבעים בדור הבא, אז הסכמתי.
ואז, איכשהו, לדור ההמשך, תמיד אבל תמיד, היו הצבעים שלו.
היה ברור שמשהו לא תקין ולכן החלפתי את התנאים כל הזמן. אבל זה לא עזר!
הוא נהיה עשיר.
בינתים כבר היו לי בנים, ההורים שלכם, והם כעסו: הכל על חשבוננו.
ואני: לא נורא, הכל נשאר במשפחה.
זה אני: ישר כמו פלס, ותרן ובעל מידות טובות.
ופתאום, לאחר עשרים ואחת שנה, הוא חטף את הבנות שלי והנכדים שלי ואת העדרים של המשפחה – וברח.
ניצל את זמן הַגֵּז. האמין שיוכל לרמותני. אותי!
רדפנו ותפסנו אותו. אבל לפני כן קרה משהו שאי אפשר לשכוח. הא-לוהים שלו בא בחלומי[3] והזהירני לא לדבר איתו, מִטּוֹב עַד רָע.
לפחות האשמתי אותו שגנב את התרפים שלי. למרות שלא הבנתי מדוע שיעשה זאת. הוא לא מאמין בהם, האוויל.
הוא הציע לי לחפש אצלו, וזה מה שעשיתי. הפכתי כל חפץ – ולא מצאתי.
ואז, תקשיבו טוב, הוא מתפרץ נגדי[4]. מעולם לא ראיתיו כועס. וכעת: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.
והוא מספר את הסיפור ששמעתם אבל בגרסתו הוא המנוצל, הוא הנפגע.
כמובן, העמדתי אותו במקום[5]:
הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי.
אבל, אחרי החלום, מָה אֶעֱשֶׂה?
נישקתי אותם בפעם האחרונה. הסתכלתי עליהם בפעם האחרונה, עד שנעלמו באופק.
יעקב בן רבקה אחותי לקח ממני את הכל: העזים והכבשים שלי, הנכדים שלי, הילדות שלי.
וכמוה נעלם.
חשבתי לעצמי: שילכו להם, שלא יחזרו. אבל בכל זאת זה כאב.
עד היום זה כואב. כעס עובר, כאב לא. לכן אני אף פעם לא מדבר על זה.
לכן אני לא מרשה להזכיר את השמות שלהם.
למדתי לקח ואני מלמד עכשו אתכם.
אי אפשר לסמוך על אף אחד.
כולם רמאים, כולם.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] בראשית (ויצא) כט, כא
[2] שם ל, ל
[3] לא, כד
[4] לא, לו-מב
[5] לא, מג