שלום וברכה
האם יש אדם שאינו כועס? הנה אדם קרוב למעלה הזו: יעקב אבינו.
הוא כמעט לא כעס, אבל היו שני יוצאי דופן, וזה דווקא בפרשתנו. מה גרם לו לכעוס, והאם כעס זה באמת דבר רע?
ואולי זה תלוי במה שעושים איתו?
שבת שלום
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
יש אנשים שקשה מאד לזעזע אותם. ויש שקל מאד לגרום להם להתפרץ.
יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל. ואם יכעס – יכעס כעס מעט בכמה שנים – כותב רבנו הרמבם[1]
להיות מיושב בדעתו ולא לכעוס אף פעם: האם זה טוב או רע? והאם זה אפשרי?
הנה לפנינו אדם שהרמב"ם היה יכול להזכיר בתור דוגמא. יעקב אבינו.
לאחר דרך ארוכה ומתישה, בעוני ובמחסור, הוא מגיע לדודו לבן. הלה מזמין אותו להישאר, אבל למעשה הוא מנצל אותו כעובד חינם. יעקב שותק – עד שלבן מתחיל לפחד שהעובד החרוץ יעזוב למשרה טובה יותר, ומציע לו עסק. יעקב לא אמר מילה בכל הזמן הזה. הוא שתק.
יעקב מתחייב לעבוד שבע שנים עבור רחל אהובתו. וזה מה שהוא עושה. ואז לבן מרמה אותו ונותן לו את לאה. שוב, יעקב אינו כועס ואינו מתפרץ. הוא רק חותם על חוזה חדש של שבע שנים נוספות תמורת רחל.
ואז עוד שבע שנות עבודה אבל הפעם עם משכורת אמיתית. חלק מהצאן. ואז, כשהוא בנה את משפחתו ואת רכושו, הוא רוצה לחזור הביתה, אבל לבן רודף אחריו. עכשו העימות הוא בלתי נמנע.
לפני שנמשיך נשאל: כמה פעמים אנו כועסים במשך שבוע, חודש, שנה? עשרים שנה?
במשך 22 שנה אלו, יעקב אבינו כעס… פעמיים.
הראשונה: רחל אהובתו עקרה. היא מקנאת באחותה. היא מתלוננת, כאילו יעקב יכול לעשות משהו.
הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי
ויעקב? בפעם הראשונה אנו רואים אותו כועס.
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן[2]
מה הכשיל את יעקב בכעס? הנה השערה: יעקב חש חסר אונים. בכל תלאותיו, היה מה לעשות והוא ידע מה לעשות, והיה מוכן לשלם גם מחיר כבד למען שאיפותיו, למען ערכיו, כולל השלום והשתיקה. אבל כאן, מול אשתו האהובה מכל, היה חסר אונים. לכן התפרץ. לכן הגיב כפי שהגיב.
וחכמינו אכן ביקרו אותו על התשובה הזו שאפילו לא השתתפה בצערה של רחל.
ולאחר 22 שנה, כאשר לבן מאשים אותו בסדרת האשמות ללא צדק, כולל גניבת אליליו, יעקב שוב כועס. התיסכול והצורך לשתוק לוותר מול רמאי, שתמיד נכלאו, יצרו זעם שסוף סוף מתפרץ.
וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן[3] – יעקב כועס וגם רב עם לבן.
האם אתם מצפים כעת לאלימות?
והאם זה היה כשלון?
נקרא ונחשוב.
****
מבט חדש על כעס
נדלג לתקופתנו, לחלק אחר של העולם. מעשה בילד בן 12, לא יהודי, ששיחק עם חבריו כדורגל – והוכשל: נפל, קיבל מכה, היה ללעג. הוא היה כעסן מטבעו, ולכן עמד לתפוס אבן ולהשליך על הפוגע. אבל אז נבהל מכעסו, וברח הביתה, להתייעץ עם האדם החכם והטוב ביותר שהיה לו: סבא שלו.
סבא שלו היה גנדי. המנהיג ההודי המפורסם שדגל באי אלימות והצליח להעניק להודו שלו ריבונות בלי מלחמה ונשק.
לימים יכתוב הנכד את סיפור השיחה הזו. גנדי גילה לו שבעצמו היה כעסן, אבל למד לעבוד על עצמו. הוא דווקא היה ביסודו טיפוס רתחן, בעל חמה כועס תמיד, כהגדרת הרמב"ם. אבל הוא עבד על עצמו והשתנה. וכפי שהוא יכול, גם הנכד יכול. וכולנו.
וזה לא הכל. גנדי, איש השלום, מגלה לנכדו: הכעס אינו דבר רע בפני עצמו!
אני שמח לראות שאתה מסוגל לכעוס. כעס הוא טוב… כעס לבני אדם הוא כמו דלק לרכב – הוא מניע אותם קדימה למקום טוב יותר. בלעדיו לא היה מה שימריץ אותנו להיענות לאתגרים. כעס הוא אנרגיה שמחייבת אותנו להגדיר מהו צדק ומהו עוולה[4].
בדומה לכך כותב הפסיכולוג והפילוסוף ג'ורדן פיטרסון[5]:
כוחות הנפש לעולם אינם חד ערכיים. הכוחות הקדמוניים האלו, כעס ותוקפנות, שיש להם פוטנציאל מחריד לחולל מעשי אכזריות, מאוזנים ביכולת הטמונה באותם כוחות גם להתנגד לדיכוי, לומר אמת בתקיפות ולהנהיג את החברה בנחישות החלטית בתקופות של מאבק, אי ודאות וסכנה.
דומה כאילו פיטרסון רואה לנגד עיניו את יעקב אבינו. הרי זה בדיוק מה שעשה מול לבן: התנגד לדיכוי, אמר את האמת שלו בתקיפות, נהג בנחישות. וכל זה בלי שמץ של אלימות.
מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי – האם חטאתי שהיית צריך לרדוף אחרי, שואל יעקב.
ואז, בלי שמץ של אלימות אבל באסרטיביות, מסכם יעקב במאה מילים מדוייקות את הרמאויות של לבן מול היושר שלו. ואז ההוכחה הניצחת. אלוקים התגלה בחלום ללבן כדי להצדיק את יעקב, ולבן בעצמו הודה בזה.
האם אלוקים הביא על יעקב את הנסיון הזה של הכעס כדי לדעת לעמוד על שלו ולא לוותר?
כי יעקב, השתקן והסבלן, מגלה לפתע את מתנת הכעס. הוא כועס, נלחם בעד הצדק, בדרך הנפלאה והישרה ביותר שזה יכול להיעשות: באסרטיביות, בנחישות. והוא שם קץ לדיכוי של לבן.
חז"ל כינו את יעקב "בחיר האבות". התואר הזה לא נקנה בקלות אלא רק מתוך מאמץ. סביר שיעקב התבונן לאחר מעשה בתגובתו לרחל, בטעות שלו, והפיק לקחים. הוא אמר לעצמו: אם אני מתוסכל, ואם אני מתמלא בכעס, עלי למצוא את הדרך הנכונה להשתמש בו. לא באלימות אלא בשיחה.
ההכנה הזו שירתה אותו מול לבן.
לכן יעקב הוא הדוגמא שלנו איך מתכוננים מראש להתמודדות עם תיסכול ואי צדק, איך מתעלים את הכעס שממלא אותנו באנרגיה. לא אלימות אלא אסרטיביות. להסביר את עצמנו, לתבוע מה שמגיע לנו.
ליעקב לא היה ממי ללמוד, אז הוא למד מן הכשלון שלו. לנו יש. ממנו.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] רמב"ם דעות א א
[2] בראשית ויצא ל:א – ב
[3] בראשית ויצא לא:לו
[4] מתנת הכעס, ארון גנדי, עמ' 24.
[5] 12 כללים לחיים, ג'ורדן פיטרסון, עמ' 49.