בפרשתנו דרישה מפורסמת מאד: ובחרת בחיים.
לפעמים הטוב ואמת ברורים אך כדי ליישם צריך מאבק פנימי, בין ההבנה השכלית לבין הרצון לרע. אבל לפעמים הבחירה קשה, אפילו בלתי אפשרית. מה עושים כאשר יש התנגשות של ערכים, כאשר הבחירה היא בין טוב לטוב או בין רע אחד לרע אחר?
מה מלמדים אותנו המקורות? ומה היו הפתרונות של הרב שלמה זלמן אויירבך ע"ה?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
לכאורה, המשימה המוטלת עלינו בפרשת השבוע היא פשוטה ומובנת וגם משתלמת[1].
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים
אך לא תמיד קל לבחור בטוב. לנהוג ביושר, לא להתנקם, לפעמים לשמור דייאטה…
ספרי המוסר העתיקים, שלנו ושל אומות העולם, סבורים שהנסיון שלנו בני האדם זה לציית לקול התבונה ולהתגבר על הרצון הרע.
היום אנו יודעים כי הבחירה הקשה היא דווקא בין ערכים מתנגשים. הפסוק מדבר על טוב וחיים מול מוות ורע. אבל לפעמים הבחירה היא בין טוב לטוב ובין רע לרע אחר?
אלו מצבים קשים, לפעמים בלתי אפשריים. לכן פונים לתלמיד חכם, שיקח את האחריות – ואת האשמה.
****
בין חיים למוות
תושב עירו של רבא עמד מול שאלה קיומית: האדון הגוי מצווה עליו להרוג יהודי אחר, או לההרג בעצמו. מה עליו לעשות – או לא לעשות?
התשובה המפורסמת של רבא: תֵּהָרֵג ואל תהרוג! מה חשבת, שהדם שלך יותר אדום? אין דוחין נפש מפני נפש.
קשה לציית, אבל הצדק והטוב מחייבים את השואל למסור את עצמו למוות.
לפעמים זה להפך. שנים הולכים במדבר. לראובן יש בקבוק מים אבל לשמעון אין. המים מספיקים לאדם אחד בלבד עד שמגיעים ליישוב…
בן פטורא אומר: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. זה היה פסק ההלכה עד שבא רבי עקיבא ודרש: חייך קודמים לחיי חבירך.
לא קל לחלוק את המים עם החבר ולמות איתו במדבר. אבל גם לא קל לנהוג כמו רבי עקיבא, לשתות מים ולראות את חברו גוסס. זוהי "אשמת הניצולים", תופעה פסיכולוגית ידועה. ועדיין. הכרעתו של רבי עקיבא לא רק תשאיר את בעל המים בחיים אלא גם תפטור אותו מאשמה. הוא עשה לפי ההלכה!
הרומאים רוצים להרוג את עולא בר קושב. הוא בורח אל לוד, אל רבי יהושע בן לוי (ריב"ל). הרומאים בעקבותיו, מאיימים להרוג את כל אנשי העיר אם לא יימסר לידיהם.
וריב"ל משכנע את עולא להסגיר את עצמו.
זו ההלכה. אבל ריב"ל משלם מחיר. לפני כן, היה זוכה מפעם לפעם לחווית מפגש עם אליהו. לאחר ההסגרה, אליהו מפסיק להגיע. ריב"ל צם ומתענה – ואז אליהו חוזר ומסביר: הוא הפסיק לבוא כי ריב"ל אחראי למותו של עולא.
ריב"ל מקשה: ההלכה חייבה למסור אותו. ואליהו משיב: נכון, אבל… שיעשו זאת אחרים.
זה אחד הסיפורים המדהימים והפחות מובנים שיש במקורות. האם על ריב"ל היה להטיל על אחרים את התפקיד המאוס אבל ההכרחי של שיכנוע עולא להסגיר את עצמו? האם יאה לתלמיד חכם לברוח מאחריות?
****
הרב שלקח אחריות
מי לא שמע על הרב שלמה זלמן אויירבך (הרשז"א)?
תלמיד ישיבה, יתום מאב, אמו חולנית, סירב להיפגש עם בנות עד שהמועמדת תתחייב שאמו, חמותה לעתיד, תתגורר בבית הזוג הצעיר. לא מפקירים אמא!
כולן סירבו, והתלמיד שאל בעצתו של הרשז"א. הרב עודד אותו להתעקש. חלפו חודשים וסוף סוף נמצאה הכלה המופלאה, שתקבל את החתן ואת אמו גם יחד.
לאחר החתונה, קרא הרשז"א לתלמיד והורה לו: תמצא בית אבות טוב לאמא!
התלמיד נבהל, התפלא. הלא הרב אמר לו שיתעקש…
והרשז"א הסביר: כדאי לחכות עבור אשה עם מידות טובות. אחרי שמצאת אותה, אסור שכיבוד הורים והאהבה לאמא יבואו על חשבון הזוגיות שצומחת ביניכם. גם אמא לא תרצה בכך.
פעמיים בסיפור נתן הרב את העצה הנכונה – וגם סילק את רגשות האשמה מעל התלמיד.
ומה עושים כאשר גם לרב אין תשובה[2]?
בת למשפחה מרובת ילדים חלתה במחלה סופנית. ההורים עשו הכל וזה לא הספיק. ואז, חודשים אחדים לפני מותה בארץ, שמעו על טיפול נסיוני חדש מעבר לים, שאולי יעזור ואולי לא. הם פנו אל הרשז"א, רבו של האב, ואך בקושי הצליחו לגמגם:
צריך לבחור, מיליון דולר, טיסה לחו"ל, ילדים…
כל הבחירות רעות: האם יפקירו את הילדה או את שאר הילדים?
הרשז"א מקשיב, שותק, נאנח, ולבסוף:
זו לא שאלה לבני אדם. זו שאלה לקדוש ברוך הוא.
לכו אחר הלב. כל מה שתבחרו – נכון הוא.
הרב לא בחר עבורם, אבל כן הסיר מעליהם את האשמה שיכלה לרבוץ עליהם, שהיתה מרעילה אותם ואת ילדיהם. כאשר אדם בוחר לפי מיטב הכרתו ולבו, זה כל מה שא-לוהים רוצה ממנו.
מה למדנו? הרבה: שלא תמיד הטוב קל לזיהוי, שבחירה מחייבת מחיר, שכדאי להתייעץ עם רב וחכם, אבל יש הכרעות שאי אפשר להטיל על אחרים, ואז אפשר רק להתפלל שא-לוהים יהיה איתנו, שיתן לנו בלב את התשובה הנכונה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] דברים (נצבים) ל, טו – יט; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א ב; פסחים כה ב; בבא מציעא סב א; ירושלמי תרומות ח ד.
[2] חידת הייסורים, עמ' 71.