עצירה למחשבה על פרשת שלח תשפ"ב: מדוע תכלת?

מצות ציצית נזכרת פעמיים בתורה. זה ענין של חינוך: להתנהג כמו יהודי, לעשות מצוות, להיזהר מעבירות, לשמור על המחשבות.

להיות קדושים.

אבל עיון היסטורי משולב בעיון בפסוקים מספר שמות מגלה לנו את הטעם המלא: מדוע ציצית, מדוע תכלת?

התשובה, כרגיל, בפנים.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

נא להכיר: מצוות ציצית[1].

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם – תקשרו חוטים לבגדים

וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת – ותחברו חוט יקר ויפה מחומר שנקרא תְּכֵלֶת.

אמנם לא כל מצוה מוסברת אבל כאן יש טעם:

וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְדֹוָד וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – הציצית תזכורת לקיום מצוות

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם – ניזהר לא לדמיין עבירות…

אבל זה לא הכל. לא, זה לא הכל.

בסיום נאמר: וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם. מזכיר משהו? תמשיכו לקרוא…

****

תרומת המחקר

כמו במצוות רבות אחרות, אנו מבינים אותן טוב יותר כאשר אנו מכירים את הרקע ההיסטורי[2].

החוקר יעקב ליכט מסביר: ברוב התרבויות של העולם הקדמון (ולמעשה – עד ימי הבינים), הבגדים העליונים היו בדרך כלל יריעות בד שלמות, מרובעות. גם בזמננו עדיין לובשים את הפונצ'ו המכסיקני המרובע שהוא זכר לימים עברו. לכן, לכל בגד היו אז ארבע כנפות – ארבע זויות בקצותיו.

והרעיון של אופנה ובגדים יפים לא החל בזמן החדש. נוח לקשט יריעת בד בחוטים התלויים בשוליה, בשורה צפופה של חוטים קצרים לאורך השפה, או בחוטים ארוכים היוצאים מן הפינות, או בכל דרך.

דוגמא: על כותל קברו של פרעה סתי (מת 1279 לפנה"ס) יש תמשיח של כנעני. בקצה בגדו התחתון תפורים גדילים. סביר שהיה עבד של פרעה – ודווקא משום זכה לקישוט בבגדו.

כמו במצוות רבות, התורה נוטלת נוהג נפוץ, קובעת לו כללים ובעיקר – מעניקה לו משמעות דתית.

ומהי? התשובה באיזכור אחר של מצוות ציצית.

****

כל העדה כולם קדושים

מצות ציצית חוזרת בספר דברים[3].

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ

המילה שַׁעַטְנֵז נשמעת זרה והחוקרים סבורים שהיא מצרית. זה סביר, שהרי מקבלי התורה יצאו זה עתה ממצרים. אפשר לעמוד על משמעותה לפי המקבילה בספר ויקרא[4].

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ … וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ –

ומה זה כִּלְאַיִם? צירוף אסור.

המילה חֻקֹּתַי מראה לכאורה שלפנינו מצוה ללא טעם חינוכי ברור. אבל המעיין – ימצא.

נקדים ונציג כלל עקרוני בתורה. כל מה שיש במקדש אסור בַּחוֹל, מחוץ למקדש. לדוגמא, יש איסור לעשות קטורת ולהריח בה, או לבנות מנורת זהב כמו של המקדש. בדומה לכך, בבגדי הכהן הגדול יש שילוב של צמר ופשתן (ולפי אחד מהפירושים גם בחגורה של כהן רגיל). לכן, מה שראוי לכהן הגדול – שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו – נאסר לכל אדם.

ובעצם, לא תמיד. השעטנז מותר והוא אפילו מצוה בצורת פְּתִיל תְּכֵלֶת בכל בגד.

המצוה הזו, אם כן, מעניקה לכל יהודי משהו שיש רק לכהן הגדול.

זה יישום של מה שהובטח לעם ישראל כבר לפני מתן תורה[5].

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי – אני בחרתי בכם והצלתי אתכם

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי – רוצים ברית?

וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים  – רוצים להיות העם הנבחר?

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – תזכו להיות כולכם כהנים וקדושים!

שָׁם הביטוי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים נראה כמו דימוי ספרותי יפה. כאן מתברר: כל יהודי מקבל לבוש אופייני של כהנים ומלכים: תכלת!

התכלת מלכותי? כן. התכלת, המופק מחלזון, שימש דורות רבים, וגם בעמים אחרים, כקישוט יקר של עשירים ומלכים. ואז, לפני כ1500 שנה, אסר הקיסר של רומא להשתמש בתכלת – זה נועד רק לו ולמשפחתו. כך נסגרו המפעלים ואמנות הפקתו נשכחה (ושוחזרה בימינו – נושא לפעם אחרת).

נסכם: שלושת המקורות, בשלושה חומשים מן התורה,  יוצרים סיפור אחד. הכהנים לובשים תכלת ולכן השילוב הזה מוגדר ככלאים, או שעטנז, כי מה שנועד לקודש אסור שישמש למטרות חול. אבל לאיסור הזה יש היתר יוצא דופן: מצוות ציצית. כל יהודי זוכה לתכלת של כהן גדול, סמל בשימוש יומיומי המעיד על בחירת עם ישראל.

הציצית אומרת: כל אחד מאיתנו יכול וצריך לחשוב על עצמו בתור כהן של מלך מלכי המלכים – ולהתנהג בהתאם, ולהיות קדוש.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (שלח) טו, לח – מ.

[2] פירוש על ספר במדבר, יעקב ליכט, ח"ב, עמ' 94. מקרא לישראל, דברים, ב' טיגאי, עמ' 550.

[3] דברים (כי תצא) כב, יא-יב

[4] ויקרא (קדושים) יט, יט

[5] שמות (יתרו) יט, ג – ו