אחרי מות ע"ז
המתנה של יום הכיפורים
מה יותר מעניין, סיפור או לימוד הלכה? נראה לי שכולנו נעדיף את הסיפור. ובכל זאת, אם שואלים את השאלות הנכונות והמתבקשות, אפשר להפוך עיון הלכתי למשהו מרתק.
והאם יש משהו מרתק יותר – ומועיל יותר – מאשר ללמוד על עצמנו, מה מניע אותנו, מה מפריע לנו ומה מקדם אותנו?
בפרשת השבוע אנו לומדים כיצד הכהן הגדול נכנס לקודש קודשים, המקום שבו מתו בני אהרן. מדוע? כדי לכפר. לא נחזור כאן על רשימת המעשים שלו, ורק נציין שבסוף כל ההוראות מופיעה התגלית שזה הסדר של מה שנקרא אצלנו "יום כיפור". כשהיה לנו מקדש, יום הכיפורים נועד להציע נקיון מטומאה ומעבירות לכל עם ישראל.
אם נתבונן לרגע, נגלה שהעבירות שאנו נכשלים בהן הן לא רק משהו שכואב לנו ומבייש אותנו (וגם מפחיד אותנו מחשש לעונש). זכרון העבירות שעשיתי מונע ממני להיות טוב יותר כפי שאני יכול להיות. אני עלול לומר לעצמי: מי אתה, המלוכלך בחטאיו, שרוצה להתעלות? להתקרב לה'? הלא אתה מטונף מכל הכשלונות והעבירות שלך.
לשם כך ניתנה לנו פרשת יום הכיפורים.
כרגיל נתבונן באותם פסוקים שמתארים לנו את תהליך הכפרה, נציג שאלה ונסיק מסקנות.
(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח [אהרן אז והכהן הגדול בכל דור ודור] שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת …
…
(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְדֹוָד … :
(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַידֹוָד וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:
(ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַידֹוָד וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:
(י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְדֹוָד לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
…
(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם …
(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם …
…
(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר וְהִקְרִיב [=לקח] אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי:
(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
(כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:
(פרשת אחרי מות)
במילים שלנו:
בכסף שתרמו בני ישראל למקדש נקנים שני תיישים. בהגרלה נקבע שאחד מהם יקרב לקרבן והשני יישלח למות במדבר.
הקרבן הראשון משמש לכפרה במקדש למקרה שאחד או יותר מבני ישראל נכשל וגרם לטומאה.
הקרבן השני עושה הרבה יותר. הכהן הגדול אוסף ומניח עליו את כל החטאים והעבירות, בכל רמות החומרה. והשעיר מרחיק אותם עד שהם נעלמים ביחד איתו, אי שם בשממה.
כאן מגיעה השאלה שכל אחד אמור לשאול:
למה צריך שעיר לעזאזל? האם אין זה מספיק לעשות תשובה? כלומר: להתחרט על העבר, לקבל על עצמי לעתיד, לשנות התנהגות. האם אין די בבקשת סליחה מה'?
התשובה היא: בוודאי שכן! זה מספיק בהחלט!
אז למה צריך קרבנות בנוסף?
מפני שבני אדם אינם חשים שנסלח להם כל כך בקלות. יש עבירות שרודפות אחרינו. יש טעויות, לפעמים טעויות גורליות, שאדם עושה, שרודפות אותו בלי הרף.
אני חוזר כי זה נראה מפתיע עד כמה קל לעשות תשובה ולהיות אדם טוב יותר ונקי מכל עוון. כל מה שצריך הוא לשנות את סגנון ההתנהגות שלך לטובה וזה מספיק בהחלט כדי להיות צדיק!
אבל זה לא מספיק לקרוא ולהבין את הרעיון. צריך לסייע לנפש לחוש שאלוקים סלח לה.
בלשון מודרנית ומקצועית יותר, צריך לתרגם את ההבנה הקוגניטיבית כך שתיקלט אצלנו בכל רמות האישיות שלנו.
זה מה שעושה עבורנו יום כיפור.
הטכס הגדול בבית המקדש, עם שני השעירים, על כל שלביו, עם הוידוי של הכהן גדול בשם ישראל על כל העוונות, ועד לשילוח השעיר להתרסק במדבר. כל זה נותן תחושה שבאמת העוונות שכביכול היו מונחים עלינו, כמעמסה שקשה לסבול אם רק חושבים עליה, כל אלו הלכו להם יחד עם השעיר.
והיום?
חורבן בית המקדש היה לא רק מכה קשה לעם ישראל אלא גם, כמו כל העונשים, הזדמנות להתעלות. היום אנו אמורים להבין גם בלי הקרבנות שמה שנדרש מן האדם אינו אלא תשובה ושינוי התנהגות לטובה.
איך מתקנים ועל מה יש לעבוד ואיך? ובכן, זה כבר נושא לפעם אחרת, אבל את הדבר הזה אנו צריכים לקחת איתנו מפרשת השבוע: מי שחטא, מי שחש את העול הכבד של הכשלון, צריך רק להשליך אותו על ידי תשובה: בקשת סליחה מאלוקים, קבלה להשתנות וללמוד כיצד משתנים, ומייד הוא נקי וזך בדיוק כמו כל עם ישראל לאחר עבודת הטהרה של הכהן הגדול.