אחרי מות ע״ט: זהירות: שעיר לעזאזל

לעזאזל זו לא קללה.

פעם בשנה, ביום הכיפורים, נערך טכס מורכב שכלל שני תישים לכפרה ולטהרה[1]. בפרשתנו נאמר:

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת; גּוֹרָל אֶחָד לַידֹוָד וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל

הכהן הגדול מעביר כביכול את חטאי ישראל על ראשו של השעיר השני, שיקח אותם למדבר.

וְהַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְדֹוָד לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר

וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר  

*   *   *

איך מתפטרים מעבירות?

הכל ברור חוץ מהמילה לַעֲזָאזֵל…

המילה מופיעה רק בפרשתנו. חז"ל פירשו לפי ההקשר: צוק גבוה, ממנו יושלך השעיר ויתרסק.

לעזאזל – למקום הקשה בהרים. יכול ביישוב? תלמוד לומר: המדברה. ומנין שיהיה בצוק? תלמוד לומר: אל ארץ גזירה[2]

יש מפרשים שזה צירוף  של שני רכיבים, כדוגמת "רב-קו" בימינו. עז-אזל הוא עז בר באכדית עתיקה. כך נמצא גם בתירגומים עתיקים של התורה. אפשר שמכאן שמו של ההר שאליו נלקח השעיר[3].

עדיין תמוה: מדוע נקבע טכס חריג כל כך? ואולי לא כל כך חריג. גם בטהרת המצורע מתבצע הליך דומה. בטכס הטיהור שלו נשלחת ציפור לחופשי, כביכול טומאתו של המצורע נשלחת למרחקים[4].

יש טכסים דומים – אך שונים מאד – בעולם האלילי. הנה טכס ריפוי מאשור העתיקה: קושרים שעיר עיזים לראש מיטתו של חולה. למחרת השעיר יובל למדבר ויוקרב לאלילים – אצלנו החלק הזה לא קיים. האנתרופולוגים יאמרו שיש כאן נטיה אנושית לחפש מרפא דרך תהליך מאגי של העברה. צריך להסיר מן החולה את המחלה, ומוטב שבעל חיים יעשה זאת (היו שהקריבו אדם למטרה הזו…).

בני ישראל, שנכשלו בעגל הזהב, לא יכלו להאמין שאפשר לזכות למחילה על ידי תשובה, חרטה וקבלה לעתיד. לכן התורה מאפשרת כביכול להעמיס את החטאים על יצור חי שיקח אותם לאיבוד.

גם הנביאים משתמשים ברעיון הזה כדי לבטא את המחילה שאלוקים מעניק לנו[5].

תַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם[6]

יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה[7]

הסבר דומה נמצא במדרש.

ולמה מוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה ודוחפו עד שיחתך חתיכות חתיכות?

ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שנושא עונות ישראל, שנופל חתיכות חתיכות ולא ישאר בו ממשות, כן אתה תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך[8]

*   *   *

החיצוניים

נזכיר: מתוך הטכס המורכב בעולם האלילי, ובהתחשב בצרכיו הפסיכולוגיים של האדם, התורה השאירה רק את החלק הראשון: השילוח. אין בתורה הקרבה לכוח אחר. אלוקים ברא את העולם אבל לא יצר בו "כוחות" מתחרים, כל זה פשוט וברור. ועדיין…

כפי שמסביר הרמב"ם, התורה, מעל לכל, היא מפעל חינוכי. אבל גם החינוך הטוב ביותר עלול להיכשל. העזאזל התפרש בשלב מאוחר יותר כעבודה זרה!

לפני כאלפיים שנה הופיע מיתוס: שני מלאכים, עזא ועזאל, מרדו באלוקים. בגללם בא המבול. הם אמנם נענשו והושלכו לתהום, אך יש שהוסיפו כי השעיר בפרשתנו מיועד עבור אחד מהם.

הדעה הזו נמצאת בספרים החיצוניים, יצירות דמיוניות שחוברו בידי כתות פורשות – וחכמים אסרו לקרוא בהן. הרעיון נמצא גם במגילה במערות קומראן, שם התגוררו האיסיים, כת מתבודדת עם הלכות ואמונות משלה. האיסיים שללו את הבחירה החופשית. הם גם האמינו שיש מלחמה מתמדת בין אלוקים לבין מלאכי ושרי הרע, מלחמה שתיגמר בסוף העולם – בדיוק בימיהם, ורק הם, מכל עם ישראל, יזכו להיגאל. המלאכים המורדים הם חלק עיקרי בשיטתם.

הייתי חפץ לסיים כאן, אבל זה לא הכל. האיסיים נעלמו, אבל משהו מאמונתם שרד. הפרשנות שהשעיר הוגש לכוח אחר, עם תוספת שכביכול אלוקים בעצמו הורה להקריבו לכוח כזה, הצליחה לחדור גם למסורת שלנו. למרות שזו טעות חמורה, למרות שזו, לדעת הרמב"ם, עבודה זרה.

לפי הרמב"ם, אם האיש העתי, המוליך את השעיר במדבר, יאמין שהוא מביא קרבן ל"עזאזל", גם אם ינסה לטעון שאלוקים בעצמו ציווה על זה, אין זו אלא עבודת אלילים.

הנה ההוכחה לשיטת הרמב"ם. אפילו יהיה נביא, שינסה לשכנע אותנו שזו מצוה לעבוד באופן מסויים עבודת אלילים, אסור להאמין לו. אותו נביא חייב מיתה! וגם אותות ומופתים לא ישכנעו אותנו שיש אלילים וכוחות רע, שאלוקים רוצה לפייסם. וכן נאמר במפורש בתורה.

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְנָעָבְדֵם

לֹא תִשְׁמַע

כִּי מְנַסֶּה יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת

הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם[9]

זה המבחן שלנו. בהצלחה.

[1] ויקרא אחרי מות טז ח-י כא-כב.

[2] ספרא אחרי מות פרשה ב פרק ב ח

[3] טור סיני באנציקלופדיה מקראית, רד"ק.

[4] "עולם התנ"ך" כאן.

[5] דעת מקרא כאן.

[6] מיכה ז יט

[7] ירמיהו נ כ

[8] מדרש אגדה (בובר) אחרי מות ח, בדילוגים.

[9] דברים ראה, יג ב-ד.