אמור ע״ט: מריבה אחת יותר מדי

תשמעו סיפור.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ (רבו) בַּמַּחֲנֶה – בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל[1]

והסוף המר:

וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל … וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן

מעט מאד, מעט מדי, ידוע לנו על המגדף. רק שהוא זר, חריג. לדעת האבן עזרא, אביו היה גר. ה"בכור שור", מבעלי התוספות, סבור שהגיע למה שהגיע בגלל חינוך קלוקל, דוגמא אישית לקויה בבית.

והוא בן איש מצרי. וזה גרם לו שבירך את השם, כי מצרים מבזים שם שמים, כמו שאמר פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו"

ולדעת רבי אליעזר, יש לחשוד בכל מי שלא זכה לחינוך תורני שיגיב רע, שייכשל.

גר – סיאורו רע[2]

כעס זה דבר מסוכן, במיוחד למי שדגם התגובה שראה בילדותו היה אלים וגס. כל אדם עלול לכעוס, אבל רובנו רק מחקים את הדוגמא האישית המוכרת. אצל בן הישראלית הדגם שראה אצל אביו התפרץ ברגע הלא נכון, וכבר אמרו: אדם ניכר בכעסו[3].

*   *   *

חינוך עצמי

אז זה המסר של וַיֵּצֵא … בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הוא זה שבחר לצאת, בחר להתרחק, בחר להרגיש חריג.

מי שלא נזהר, משלם ביוקר. הוא לא תמיד נהרג בסקילה, אבל הוא תמיד מורחק ומנודה.

וזה מסר נכון לכל הזמנים, גם להיום.

כמה טוב למי שיודע להתאפק ולא לכעוס. אמנם זה בלתי אפשרי, ולכן צריך אדם להרגיל את עצמו להתאפק ולשתוק, גם כשהוא כועס, במיוחד כשהוא כועס. לחכות בשתיקה עד שייגמר הכעס. הבה נצטט שוב מהמדרש:

מי שבולם פיו בשעת מריבה נקרא – אוהבו של הקב"ה! לדעת רבי שמעון, זה נאמר במיוחד על הגרים[4]. כלומר על כל מי שזו נטית האופי שלו.

איך זוכים לזה? עבודה עצמית. זה לא משנה מהיכן באת, מה שקובע זה מה שאתה עושה. אתה יודע שאתה מועד לכעוס? תלמד בסדנה לכעסים. יש לך בחירה חופשית.

*   *   *

כולנו אשמים

אבל זה לא הכל, לא, זה לא הכל.

רבי אליעזר, שמזהיר מפני חינוך קלוקל, סבור גם שהתורה תובעת להתחשב באלו שלא זכו לחינוך טוב. הוא רגיש מדי? אז זו בעיה של כולנו.

גר לפי שסיאורו רע לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה

כדי לריב מספיק שנים. אבל מה עם העומדים מהצד? כולם צריכים חשבון נפש. כ-ו-ל-ם.

יתכן שאותו בן איש מצרי חש בודד, שכולם נגדו, שהאיש מולו מגובה בידי הציבור, ורק הוא לבד, לבד,

גם זו קריאה אפשרית של המילים וַיֵּצֵא … בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אולי דווקא ניסה להשתלב, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אבל הם שדחו אותו, שאילצו אותו לצאת? שכחו את ואהבתם את הגר?

רבי חייא מציג את הפרשנות הזו בסיפור מדרשי[5].

בא ליטע אהלו במחנה דן.

אמרו לו מה לך ליטע אהלך במחנה דן

אמר להם: מבנות דן אני

אמרו לו: איש לבית אבותם ולא לבית אמותם

נכנס לבית דינו של משה – ויצא מחוייב

עמד וגדף

בני שבטו דוחים אותו. גם בית הדין של משה רבנו אינו מגן עליו.

בני שבט דן צדקו, והיה להם גיבוי של בית דינו של משה רבנו. אבל האם כך עונים את החלשים והבודדים? גם בית המקדש חרב בגלל שהקפידו על דין תורה יותר מדי.

לא מספיק להיות צודק. צריך להיות רחמן.

*   *   *

הם ואנחנו

אז הנה המסר האקטואלי. מה היינו אנו עושים היום במצב שכזה? בכל חברה יש יוצאי דופן, שזקוקים למאור פנים, לקירוב מיוחד, למי שיסייע להם להשתלב, שיקח אותם תחת אחריותו, שיצרף אותם למעגל. אולי מישהו שילמד אותם את כללי ההתנהגות שאינם מכירים ולכן אינם מצליחים להשתלב בינינו? וכל שכן אם מה שמפריד הוא רק תחושת עליונות של מי שנולד במקום הנכון?

ניתן למנוע את הכעס וכל מה שבעקבותיו אם מתחילים מספיק מוקדם. צריך רק להסתכל ולזהות את מי שזקוק לעזרה. זה לא רק הגר. זה לא רק אז. זה תמיד וזה נוגע לכ-ו-ל-נ-ו.

[1] ויקרא אמור פרק כד יא-יב, כג.

[2] מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה יח

[3] עירובין סה ב.

[4] מכילתא שם.

[5] ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור ג