אמנות הסליחה: שני מעשים וסיפור אחד על מידות טובות ועקרונות פילוסופיים

"לא תקום ולא תיטור" נאמר בתורה. הפסיכולוג האבולוציוני יבאר לנו שתאוות הנקם היא תכונה חיובית מבחינת יכולת ההישרדות שלנו. יש תרבויות שבהן הנקמה היא ערך ויש סיפורים מכוננים המתארים את התהליך הזה. זה נכון, אבל נכון עוד יותר שנקמה היא רגש פסול ומזיק, ואסור לתת לו לשלוט עלינו ולנווט את מעשינו.

הרעיון הזה נולד בעם ישראל, אבל הוא חלחל החוצה דרך הדתות שצמחו בעקבות היהדות. זה לא היה תהליך קל ולא מהיר, אבל זה קרה.

יתכן שאפשר להצביע מתי נקלט השינוי הזה בתרבות המערב, שכולנו חלק ממנה. בספרו המופתי של אלכסנדר דומא, "הרוזן ממונטה כריסטו". הספר כמעט כולו עוסק בנקמה. אך כאשר הגיבור מגיע אל סוף הדרך, לאחר שהתנקם באויביו וגמל טוב לאוהביו, הוא מגלה שהנקמה אינה מספקת את נפשו, והיא פוגעת לא רק בחפים מפשע אלא גם – יותר מדי – באלו שחטאו.

הוא מסיק: את הנקמה צריך להשאיר לאלוקים. השמחה היא בנתינה לאחרים (אבל זה כבר נושא אחר).

יש לשים לב שהתורה לא רק אוסרת לנקום אלא גם לתת ביטוי לביקורת על הרשע. האידיאל הוא לא רק לא לנקום ולא ליטור אלא בכלל לסלק את תאוות הנקם, לגמול טוב תחת רע, להתעלם מחשבונות עקב הפגיעה והעלבון, ולדעת להיום אדם טוב יותר.

גם לזה יש ערך אבולוציוני.

ואכן, אנו מתפעלים ממי שהתגבר על הנטיה הראשונית שלו, חמל ולא כעס, עשה טובה תחת רעה – הרבה יותר מאשר ממי שנקם.

זה המבוא לנושא שלנו, שהוא תשובות לשאלה: איך מתגברים.

אביא כאן שני מעשים שהיו (ועוד סיפורון קצר של בורחס) וארחיב קצת על המשתמע מהם.

דוד פלוסר היה היסטוריון ישראלי. אפשר לקרוא עליו ערך קצר בויקי. הוא נחשב למומחה לתקופת בית שני. אחד מנושאי המחקר המרכזיים שלו היה ראשית הנצרות, ודמותו של ישו. למעשה, וזה נושא לדיון אחר, הוא ממש מעריץ אותו. הוא אפילו קרא לבנו על שם יוחנן המטביל.

אם אתם חשים שאני מבקר אותו, זה נכון. בוודאי שצריך לעיין בכל נושא היסטורי, אבל בתור יהודי יש לי הסתייגות מהערכה יתרה למי שבתולדותינו נוהגים לכנות "אותו האיש". להגנתו של פלוסר יש לומר שהוא ניסה להפריד בין ישו ההיסטורי, כבן האומה הישראלית ודרכו – לבין הנצרות המאוחרת. אבל אני מוצא שאני סוטה מן העיקר.

אני מבקש להציג את הסיפור הראשון, על פלוסר, מה שלמד מן הנצרות ו"הפנה את הלחי השניה". בבקשה.

תלמידו החביב סטיבן נוטלי מספר:

תלמיד של פלוסר יצא ללימודים באוניברסיטת ציריך. משגילה אחד הפרופסורים שם תלמיד של מי הוא, הכשיל אותו בקורס ללא כל הצדקה. ציון ה'נכשל' סתם את הגולל על הקריירה האקדמית של אותו אדם צעיר. כמה שנים אחר כך, בא לירושלים תלמיד של אותו פרופסור ללמוד בקורס של פלוסר, ובסוף הגיש עבודה בינונית. פלוסר הורה לבראד, ששימש באותה עת כעוזר הוראה שלו, לתת לתלמיד ציון 'מצוין'. כשבראד תהה על כך, סיפר לו פלוסר על תלמידו שנסע ללמוד בציריך, ואז חזר על הוראתו: 'תן לסטודנט "מצוין" את זאת למדתי מישו'. (ישו, פלוסר, דביר ומאגנס, 2009, עמ' 15).

אז מה היה לנו? פרופסור פלוסר חש את העלבון על היחס לתלמידו מצד הפרופסור הזר. וכאשר עמד במצב מקביל מול תלמיד של אותו פרופסור, גמל לו רעה תחת טובה, לא זו בלבד שלא הכשיל אותו אלא גם נתן לו ציון מצויין.

והוא אמר במפורש שאת דגם ההתנהגות הזו קיבל מישו, היהודי בן דורם של חז"ל. גמול טובה תחת רעה.

נדון לקמן בשאלה על הפן התועלתני ועל הפן האתי והחינוכי של הסיפור. אבל קודם נראה את הסיפור הבא. הוא מופיע בכמה גרסאות ובהרבה מקומות, גם באינטרנט, ואני מציג את העיקר בקיצור.

רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת "המוסר", נתקל פעם בנסיעה ברכבת באיש צעיר שביקר אותו. לפי המסופר הלה טען נגדו על שהוא, ר' ישראל מעשן, והרב הזדרז לכבות את הסיגריה שלו (אז לא ידעו שזה מזיק לבריאות ואדרבה, חשבו שזה מעורר ובריא). אחר כך התלונן הצעיר שהרב משאיר חלון פתוח. ושוב, הרב הזדרז לסגור את החלון ולא ענה כנגדו על סגנון הדיבור המעליב.

לאחר שירדו בעיר והתמקמו איש באכסניה שלו, פנה הצעיר להשיג את מבוקשו: אישור שהוא ראוי להיות שוחט. זה מקצוע שצריך ללמוד ולדעת ולקבל רשיון. כאן התברר לו שמי שצריך לבחון אותו הוא ר' ישראל, האיש מן הרכבת (לפי גרסה אחרת, זה היה חתנו רב העיר, אבל זו נקודה צדדית).

אפשר לדמיין בנקל מה חש הצעיר כאשר התברר לו שפגע קשות באיש שהוא כעת זקוק לו. אולי אפילו החל לחשוב על התנהגותו לא מבחינת הנזק שהיא גרמה לו אלא מצד זה שלא כך מדברים?

בין כך וכך, הוא הופתע מאד לגלות שרבי ישראל כלל אינו מתייחס למה שהיא, אלא שואל אותו כמו כל נבחן, כדי לאשר לו את הרשיון.

למרבה המבוכה, התברר שהצעיר לא רק, כנראה, פזיז ומעליב, אלא גם לא בקיא די הצורך בדיני שחיטה ואסור לתת לו את הרשיון המבוקש.

מה עשה רבי ישראל? ישב ולימד אותו את הדינים בצורה יסודית, כדי שיוכל לעבור את הבחינה. ואז העניק לו את הרשיון המבוקש.

והנה לפנינו הסיפור היהודי כיצד גומלים טובה תחת רעה.

הבה נבחן את הסיפורים במבט פילוסופי.

מה היו השיקולים של פלוסר? הוא כנראה חש מורת רוח נגד הפרופסור הזר על מה שפגע בתלמידו, ולכן הקפיד לנהוג באופן הפוך כלפי תלמידו של הפרופסור ההוא.

יש כאן חינוך עצמי על ידי נתינה.

אולם הסיפור הנאה הזה מעורר אצלי כמה תמיהות.

אותו סטודנט שקיבל ציון מצוין, הלא הציון הזה לא באמת מגיע לו. נתינת ציון מעולה שאינו מוצדק זו פגיעה בתלמידים אחרים (נניח בתחרות על מילגה או מקום עבודה בהמשך). וזה גם אומר שאותו תלמיד עלול לקבל תואר שאינו מגיע לו. אולי כיון שמדובר במדעי הרוח, זה לא כל כך חשוב. אני מקוה מאד שאם אירוע כזה מזדמן בדרכו של פרופסור לרפואה, למשל, הוא לא יתן ציון גבוה למי שאינו ראוי לשמש כרופא…

זה גם אומר משהו על טיבה של האקדמיה. לא רק בגלל שפלוסר התעלם מהכללים של מתן ציונים, אלא בגלל שתלמידו יכול לספר על כך בלי לחוש שמשהו כאן היה לא בסדר!

ואם כבר אז כבר. מדוע פלוסר לא ניסה לעשות משהו כדי להציל את הקריירה של הצעיר שנפגע בציריך? אין שום פרטים על החלק הזה של הסיפור, אבל משתמע שהצעיר איבד את הקריירה העתידית שלו ושפלוסר לא ניסה לעזור לו. זה דיוק מן השתיקה, אבל הוא נראה סביר בהקשר הזה.

ואני שואל את עצמי למי היה יותר ראוי לעזור. לרחם על הסטודנט הזר או על התלמיד שלך עצמך?

ומצד שני –

גם רבי ישראל היה עשוי לחוש עלבון מצד הצעיר שביקר אותו, פעמיים, ברכבת. ולאחר ששתק לו, פעמיים, בלי למחות, הוא נתקל בו במקום שבו היה צריך לבחור איך להתייחס אליו.

רבי ישראל בחר לעזור לאותו אדם. אני משער שגם פרופסור פלוסר היה בוחר לעזור לו. אבל רבי ישראל לא נתן לו ציון או רשיון שלא היו מגיעים לו. הוא השקיע בללמד אותו את החומר, ורק לאחר שעבר את המבחן, נתן לו את הרשיון המבוקש.

מכאן אני מבקש להציע את העקרון החשוב הבא: מי שרוצה לתקן את נפשו, למחול על פגיעה, לגמול טוב על רעה, אין זה די שיתגבר על התחושה הטבעית של עלבון ויכריח את עצמו לנהוג בעין יפה ולב טוב. צריך שהנתינה שבאה לתקן את הכעס לא תהיה על חשבון עקרונות אחרים, חשובים לא פחות.

רוצה לחנך את עצמך? מצויין. אבל עשה זאת מתוך שיקול דעת. זה רעיון מצויין לגמול רעה תחת טובה, אבל זה לא הערך היחיד שצריך להניע את פעולותינו (בלשון קאנטיאנית).

אה, הבטחתי גם סיפור של בורחס. אמן הסיפור הקצר מארגנטינה חיבר פעם סיפור שאינו לפני ולכן אני מצטט מהזכרון (סליחה). מעשה בפרופסור אחד שהיה צריך לבחור בין שני מועמדים לקבלת הזדמנות אקדמית, נדמה לי לנסוע לחו"ל עם מלגה או אפילו משהו טוב מזה. אחד מהם היה חוקר טוב, תלמיד וחבר, והשני היה אדם לא נעים. מה לעשות, והשני החל לתקוף אותו, את הפרופסור האחראי, באופנים שונים. הפרופסור כעס עליו, ולכן לא היתה לו ברירה אלא לתת את הבכורה לאיש הפחות מנומס. זה היה אופיו הטוב שדרש ממנו לגמול טובה תחת רעה.

רק לאחר שהאיש הפחות נעים נבחר, הוא גילה לפרופסור את האמת המתוחכמת בשיחה אישית. הוא הכיר אותו ואת אופיו, וכדי להבטיח לעצמו את התפקיד, הוא יצא נגד הפרופסור. זה פשוט היה המסלול שהבטיח לו את הנצחון.

מה זה אומר לגבי הגישה של פלוסר, ואולי לגבי מה שאפשר לכנות הגישה הנוצרית של "הפנה את הלחי השניה"? שזה טוב מאד לעבוד על עצמך, אבל אל תתן בכך פרס לפושעים ואל תאפשר לרחמנות ולמידות הטובות שאתה רוצה לקנות לעצמך לאפשר לרע לנצח ולטוב להפסיד. חשוב גם על העקרון הבא של קאנט: האם הייתי רוצה שהבחירה שלי תהפוך לחוק כללי?

לא תיקום ולא תיטור, גמול טובה תחת רעה, אל תכעס ואל תקפיד, כל אלו הם עקרונות גדולים באתיקה ובחיי האדם. אבל צריך להיזהר שהם לא יהיו העקרונות היחידים שמניעים אותנו.

וכמו שאמר הלל לאותו גר, ואידך זיל גמור. עכשו לך תלמד את השאר.