בני גד ובני ראובן מבקשים לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי ולהישאר שם. כלומר, להחריג את עצמם מן התוכנית הא-לוהית המובטחת לאברהם אבינו.
איך הם מצליחים לקבל את הסכמתו של משה רבנו?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
בני ישראל עומדים לחצות את הירדן, לכבוש את הארץ, לחלק אותה בין השבטים. ואז קורה הבלתי צפוי. שני שבטים, בני גד ובני ראובן, מבקשים להישאר בצד המזרחי של הירדן.
ארבעים ושנים פסוקים[1] מוקדשים לסיפור הזה. יש בו היסטוריה, הלכה, חינוך וגם – פסיכולוגיה ואמנות המשא ומתן.
נלווה את השיחה שלב שלב ונלמד איך מנהלים משא ומתן מוצלח.
הצעד השני – לראשון נחזור בסוף – בחירת המיקום והזמן לשיחה.
בני גד ובני ראובן פונים אל משה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה. בקשתם חריגה, ולכן הם מקפידים שהשיחה תהיה פרטית, לא לעיני העם כולו.
השיחה מתנהלת שלב שלב. הם מתחילים בשמות המקומות שכבר נכבשו, מסכמים כי זו הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְדֹוָד לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל ומוסיפים: אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.
זה רמז. ואז הם משתתקים. מחכים לתגובה.
ואין. שתיקה בצד של משה. הם ממשיכים לדבר.
אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה – השטח הכבוש יימסר לנו לנחלה
אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן – וכאן נישאר.
כפי שהבינו מראש, משה חושש מן ההשלכות. תגובתו:
הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? – אתם מתחמקים משותפות בלחימה.
וְלָמָּה תְנִיאוּן (תטו) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְדֹוָד – אם אתם פורשים, כולם יִפְרְשׁוּ.
ומשה מזכיר את סיפור המרגלים, הפחד שאחז בבני ישראל והעונש.
וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם, תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת (להוסיף) עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְדֹוָד אֶל יִשְׂרָאֵל?
בכל משא ומתן צפויות התנגדויות. צריך להתכונן לזה, להערך נפשית כדי לא להיבהל אלא להמשיך.
וצריך לחשוב מראש כדי לזהות התנגדויות אפשריות ולהכין תשובות.
וזה מה שקורה כאן. בני גד ובני ראובן ציפו לביקורת הזו. לכן הם לא נסוגים. להפך. הם מתקרבים אל משה ומציגים פתרון.
ראשית, הם מבקשים רשות לבנות גדרות עבור המקנה ומגורים לילדים. ואז הגברים ימשיכו לתוך ארץ ישראל עם כל שאר השבטים, להילחם. והם אפילו יובילו בראש!
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים (ראשונים) לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ – עד שיושלם הכיבוש.
כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה – הם מוותרים על כל זכות ותביעה בשטח שעבורו יילחמו.
****
אמנות המשא ומתן
משה רבנו מאשר את בקשתם.
והנה מה שלא סופר לנו אבל אנו מבינים מעצמנו.
בני גד ובני ראובן חשבו על הכל מראש, הכינו את השיחה, שלב שלב, חזו את ההתנגדות והכינו תשובות.
והצעד הראשון שלהם, שלא מסופר עליו, היה לבדוק: האם יש היתכנות לבקשתם? הלא הם מוותרים על הזכות לגור בארץ המובטחת, למען רכוש, צאן ומקנה.
הם לא יגורו עם אחיהם בארץ כנען. האם זו לא עבירה על הנבואה שניתנה לאבות?
הם האמינו שלא. והם צדקו. משה מקבל את החלק הזה בבקשתם. ובניגוד לדרישת הטמאים לנפש לפסח שני ובנות צלפחד שרוצות ירושה – הוא אפילו אינו זקוק לשאול את א-לוהים!
עכשו אפשר להציג את הכללים שפגשנו לפי הסדר:
לבדוק: האם המשאלה בכלל אפשרית?
לבחור זמן ומקום לשיחה.
להכין ניסוח מדורג, שיקל על השומעים להתרגל לרעיון החדש.
לדמיין את עצמנו בצד השני. מה ההתנגדויות הצפויות. ואז – להכין תשובות טובות.
לא לפחד מביקורות, משיחה קשה, לפעמים גם מהאשמות. לזכור: בסוף יבינו אותנו ויסכימו.
כך השיגו בני גד ובני ראובן את משאלתם, וכולנו יכולים ללמוד מזה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] במדבר (מטות) לב, א-מב