ארמי אובד | עצירה למחשבה על פרשת כי תבוא תשפ״ג

פעם בשנה מביא כל אחד אל בית המקדש את הביכורים, הפירות הראשונים שזכה בהם, ואז הוא אומר תודה, מזכיר את חסדי השם.

וזו ההתחלה: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי

מי זה הארמי, לפי הפשט? כיצד שינו חכמינו את ההבנה של המילים האלו, ומה היה המסר החינוכי שלהם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

איך מסכמים את התחלת ההיסטוריה היהודית במספר המילים המינימלי כדי להעביר את המסר בצורה הקצרה והחסכונית ביותר? כאז כן היום, ככל שקצר יותר טוב יותר.

אז הנה[1] הגרסה הקצרה של התורה, שכל יהודי ויהודי יחזור עליה כאשר יביא את הביכורים שלו, הפירות הראשונים שצמחו בארצו, אל בית המקדש בירושלים.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – חמש מילים לסיכום ספר בראשית, מאברהם ועד ירידת יעקב מצרימה

סיפור התלאות במצרים – עשרים וארבע מילים.

סיפור הגאולה והביאה לארץ הטובה – גם כן עשרים וארבע מילים.

וזה הכל.

וזה מספיק.

****

מי האיש

זה מפתיע. בחומש בראשית, סיפורי האבות מקיפים מאות שנים, כוללים עשרות פרשיות ואלפי מילים. וכאן הם זוכים לשלוש מילים בלבד:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – אך מיהו האב? מה זה אומר עליו?

נתחיל, כרגיל, בפשט.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – אבא שלי היה ארמי שהלך לאיבוד.

זוהי גישתם של הרשב"ם, אבן עזרא ושאר מפרשי הפשט בימי הבינים, שאנו קוראים להם "הראשונים", וגישה זו מופיעה זעיר פה, זעיר שם, גם בין האחרונים, כגון אצל הרש"ר הירש[2].

הביאור המלא ביותר נמצא אצל רבנו הבכור שור:

ולא ארמי היה אבי, אברהם, שנולד בארם–נהרים?

ואובד היה – שיצא מארץ מולדתו, לילך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: לך לך מארצך וממולדתך

והיה הולך מכאן ולכאן תועה כדכתיב: כאשר התעו אותי

ותועה נקרא "אובד", כדכתיב תעיתי כשה אובד.

אי אפשר להסביר טוב יותר. רקע היסטורי והוכחות טקסטואליות.

האמוראים[3] יסבירו: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. אבינו נדד ממולדתו בצו א-לוהי, לֶךְ לְךָ[4] – וראו איפה אנחנו היום.

ולכן מפליא שחכמינו העדיפו פרשנות שונה לגמרי.

****

כבשה בין זאבים

אֲרַמִּי – לבן הארמי

אֹבֵד אָבִי – בקש לאבד את אבא, יעקב אבינו.

כך פירשו חכמינו במדרש[5], רש"י, ובעקבותיו רוב האחרונים.

ואכן, כאשר יעקב ברח מפניו, לבן מאיים[6]:

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע – אני יכול לפגוע בכם!

וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אָמַר: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע – הא-לוהים שלכם הציל אותך!

אבל, כפי שיעירו הפרשנים, זה לא פשט.

דקדוקית, המילה אֹבֵד היא פועל עומד, ללא מושא. חכמינו חידשו: אל תקרי אֹבֵד אלא מְאַבֵּד.

ועוד, היכן כאן מְאַבֵּד? לבן רצה אבל לא הצליח.

ועוד, וכי רק לבן איים עלינו? אברהם נִצַּל בנס ממצרים, ויצחק מן הפלשתים.

אז מדוע דרשו חכמינו מה שדרשו? מדוע הכניסו את לבן לקריאת ביכורים התמציתית? מדוע העניקו לו מקום כל כך חשוב בתולדות האומה שלנו וניסיה?

ובכן, לבן היה איום רוחני.

הוא רצה אצלו את יעקב ואת נכדיו. וּלְמָה יתחנכו? לרמאות ועבודה זרה. (לבן היה כזכור רמאי והחזיק בביתו תרפים).

לכן, כשהילדים החלו לגדול, יעקב היה חייב לברוח לארץ ישראל.

כאשר חכמינו חידשו, שאֲרַמִּי בפרשתנו זה לבן, הם יצרו נראטיב. וזה המסר:

זהירות! בכל זמן. בכל מקום. עלינו להישמר גם מאויבינו – וגם מפני אבדן הייחוד שלנו, מורשת אברהם, התורה.

לכן רש"י בחר בדרש ולא בפשט בפירושו לאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי.

לכן חוזרים על הדרשה כל שנה, בליל החינוך הגדול, בסדר פסח.

מי שלא לומד היסטוריה, נידון לחזור עליה, אמר הפילוסוף סנטיאנה. עַם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל – אמר יגאל אלון, ממייסדי מדינת ישראל ושר החינוך.

נזכיר ולא נשכח. עם ישראל נמצא באיום תמידי, השמדה גופנית או השמדה רוחנית, אבל – הקב"ה מצילנו מכל הסכנות, בכל דור, מחדש.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (כי תבוא) כו, ה- ט

[2] דברים (כי תבוא) כו, ה, רשב"ם, אבן עזרא, בכור שור, הרש"ר הירש.

[3] פסחים קטז א.

[4] בראשית (לך לך) יב, א

[5] מדרש תנאים לדברים (הופמן) לפסוקנו

[6] בראשית, ויצא, לט כט.