בא עח: בבנינו ובבנותינו

באחד הויכוחים האחרונים, בפרשתנו, בין משה לבין פרעה, המלך כמעט נשבר. הוא כבר מוכן לשלוח את העם לשלושה ימים במדבר. והוא רק שואל:

(ח) … מִי וָמִי הַהֹלְכִים?

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ

בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ …

כִּי חַג יְדֹוָד לָנוּ:

משה נותן לפרעה הזדמנות להתרגז ולסרב. וזה בדיוק מה שקורה.

(י) וַיֹּאמֶר … יְדֹוָד עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם[1]

פרעה אינו מבין: מה לילדים קטנים ולעבודת הא-לוה?

יש לשאול: האם הבקשה לצרף ילדים לפולחן נועדה רק כדי להרגיז?

ממש לא. לפנינו עקרון גדול בתורה. החינוך למצוות.

*   *   *

המרגלית של רבי אלעזר

בפרשת דברים נלמד אותו הכלל, בהקשר של מצות הקהל, כינוס כל העם במקדש לקריאת התורה פעם בשבע שנים.

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף … לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ … וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת[2]

גם הטף צריכים לבוא. ולאחר דורות, יציג אחד מגדולי עמנו את תמיהתו של פרעה. רבי אלעזר בן עזריה שואל בדרשתו:

אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע – טף למה באין?

הילדים, שאינם בני הבנה, ואינם בעלי סבלנות להקשיב, לשם מה לוקחים אותם אל המקדש?

ורבי אלעזר עונה:

כדי ליתן שכר למביאיהן[3].

רבי יהושע שמע על הדרשה רק מתלמידיו, וגם זה רק בגלל שתיחקר אותם. ואז קרא בהתפעלות:

מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני![4]

לא נתבאר בדברי רבי אלעזר מהו השכר, אבל מסתבר שהעיקר הוא לראות את הבנים הולכים בדרך האבות.

זוהי המרגלית. של כולנו.

*   *   *

נעשה ונשמע

הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן…

איזהו קטן?

… בית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית[5]

מהרגע שבו האב יכול לתת יד לילד והשניים יעלו כאחד אל המקדש, חייב האב לקחת איתו את בנו.

יש שני סוגים של חינוך. חינוך על ידי מעשה ודוגמא – וחינוך על ידי הבנה. עוד לפני גיל התבונה, תחילה הילד צריך לראות את הדוגמא האישית.

וכאן יש להוסיף עקרון חשוב מאד: הילד לומד לא רק מן המעשה של אבא אלא גם מהאופן שבו האבא מקיים את המצוה.

ברשימת "תנאים לקיום המצוות בשלמות" של רבי אלעזר אזכרי, התנאי הרביעי הוא:

השמחה הגדולה במצווה[6].

האופן שבו מקיימים את המצוות משפיע על הילדים לא פחות מאשר המצווה עצמה.

נשאר רק לשאול: איך אנו מצליחים לשמוח תמיד בכל מעשי המצוות שלנו כדי להראות דוגמא אישית לילדים?

זה באמת לא תמיד קל…

כיון שזה נושא בפני עצמו, אסתפק בהעתקת עצתו של רבי אלעזר אזכרי באותו סעיף:

… כל מצוה ומצוה שתזדמן לו – דורון הוא ששלח לו הקדוש ברוך הוא.

לפני שאני מתחיל, אני מזכיר לעצמי: הרגע הזה הוא מתנה, הזדמנות משמים. על זה יש להודות. בזה יש לשמוח.

יש מצוות קבועות כמו שבת וחגים, ויש מצוות מזדמנות, כמו צדקה או שילוח הקן. בכל הנסיבות, מקידוש של שבת ועד מתן צדקה לעני, צריך להתמקד ברגע, בזכות לעבוד את השם כאן ועכשו. את זה הילדים יראו ויפנימו.

ואם הילדים אינם באותו מעמד, אפשר לשתף אותם בסיפור, בזכרון: כך וכך היה לי היום, זכיתי לעשות את המצווה הזאת והזאת!

הלימוד הזה הופך לסיפור מכונן עבור הדור הבא, עבור הדורות הבאים. כל מעשה שלנו, גדול וקטן, ימשיך ללוות את בנינו ובני בנינו, בשרשרת ארוכה שאנו יכולים לראות רק את ראשיתה, אבל היא אינסופית.

[1] פרשת בא, שמות י

[2] דברים פרק לא פסוק יב

[3] חגיגה דף ג עמוד א

[4] שם.

[5] משנה חגיגה א א.

[6] ספר חרדים, רבי אלעזר אזכרי, הקדמה חלק ד.