בא ע״ט: וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר – התורה ופרשנותה

התורה נראית לנו כשלמות אחת, כולה מפי הגבורה. הרמב"ם מתאר זאת כך:

כל התורה הזו הנמצאת בידינו היא התורה שניתנה למשה… קורין לפניו והוא כותב כולה[1]

בעברית שלנו: א-לוהים מכתיב ומשה כותב מילה במילה, וכמובן אינו מוסיף ואינו גורע.

אמנם נראה שזה ניסוח פשטני מדי. ופרשתנו תוכיח.

אצלנו בפרשה, ערב הגאולה ממצרים, עם ישראל מקבל את המצוות הראשונות שלו. ואנו פוגשים את המילים שיהיו הקדמה לכל מצוה.

וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר[2]

70 פעמים מופיע הנוסח הזה ברחבי התורה. ברוב המקרים, א-לוהים אומר למשה באריכות מה לומר – וזהו זה. אנו מבינים מעצמנו שזה בדיוק מה שמשה חזר ואמר לעם אחר כך, מילה במילה.

אך יש יוצאי דופן. א-לוהים אומר למשה את המצוה בלשון קצרה, ומייד אחר כך משה ממשיך ומפרט. הרושם הוא שאת המילים הנוספות הוא כבר אומר מעצמו ומהבנתו.

היתכן? וזה קורה כבר בפעם הראשונה שמשה מקבל מצוה…

*   *   *

התוספות של משה רבנו

בפרשתנו, ה' אומר כלל אחד קצר.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר … בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא

אבל כאשר משה חוזר ומוסר לעם, הוא מאריך מאד. שמונה פסוקים במקום פסוק אחד. מאה מילים במקום 13.

הנה שתי דוגמאות.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם …

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה… וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה

א-לוהים אומר קַדֶּשׁ – ומשה אומר תִּפְדֶּה.

בהמשך, משה מוסיף טעם חינוכי. הילדים ישאלו וההורים יסבירו.

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם

האם יתכן שמשה הוסיף משלו? הרי תמיד התחנכנו שכל דברי משה הם מפי הגבורה. וגם חז"ל קבעו שכל דברי התורה נאמרו בידי ה' ומי שאינו מודה בכך – הרי זה אפיקורס.

אפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו "כי דבר ה' בזה"[3]

והנה התורה עצמה מספרת לנו כי א-לוהים אמר דבר אחד בקיצור ומשה הוסיף.

סתירה? ממש לא. זו הזדמנות להבין כלל גדול בנתינת התורה וכתיבתה.

יש כאן תהליך דו שלבי. ראשית, משה מקבל את הכללים ומסביר אותם. בזמן מאוחר יותר, הוא כותב מה היה ואיך היה. על הכתיבה הזו אומר הרמב"ם שהיא כביכול בהכתבה משמים.

*   *   *

חכמת התורה

חכמינו אספו וציינו מראי מקומות לאותן פעמים בולטות לעין שמשה הוסיף משלו[4]. לעתים הוא השלים את החסר. נאמר לו לעשות נחש לרפא את העם – ומשה ידע לעשותו מנחושת. לעתים משה מוסיף מה שלא נתבקש, כגון שבירת הלוחות בשל חטא העגל. ה' לא אמר אבל משה שבר.

זה גם מה שקורה בפרשתנו ובכל מקום בתורה. ה' אומר למשה כללים. משה, בדעתו וחכמתו, מפרש אותם לעם. כיון שהוא מכוון לאמת, לרצון ה', אז ה' מסכים על ידו. ואחר כך משה מתעד את זה בתורה שבידנו.

ומתי היה שלב הכתיבה והתיעוד? יש הסבורים שמשה כתב כל פרשה מייד לאחר שביאר אותה לעם, ולכן הפרשה שלנו נכתבה במצרים. ויש הסבורים שמשה אסף את כל האירועים והמצוות והפרשנויות שלו, וכתב אותן בפעם אחת, לאחר עשרות רבות בשנים. הזמן המתאים לזה היה לפני פטירתו, בערבות מואב. זו המחלוקת הידועה האם תורה "מגילות מגילות ניתנה" או שנכתבה בבת אחת בסוף ימי משה רבנו[5]. המשותף לכל הגישות הוא שלא אמר ולא כתב משה מאומה בלי שה' הסכים על ידו.

עכשו הכל ברור. רק על השלב של הכתיבה המסכמת בפועל כתב הרמב"ם, שכביכול משה הקליד כל מילה שאמר ה'.

מכאן למדנו כלל גדול: היכולת ללמוד ולהבין דבר מתוך דבר, ליישם כללים, להשלים פרטים חסרים –  על זה עומדת כל התורה כולה. התהליך הפרשני הוא מה שחכמי ישראל עושים מימי מתן תורה ועד היום – אבל זה מתחיל כבר אצל משה רבנו.

אבל מה שחכמים מפרשים זה חלק מן התורה שבעל פה. אצל משה, הפרשנות שלו הופכת לחלק מן התורה שבכתב.

[1] פירוש המשנה סנהדרין י

[2] שמות בא יג א-ב, ג-י, יא-טז.

[3] בבלי סנהדרין צט א והשוו ספרי במדבר שלח קיב

[4] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת נח

[5] גיטין ס א.