בהעלותך ע״ח: מחיר האטימות

בתקופת המדבר עם ישראל צובר כשלונות רבים. הנה הסיפור הקצר ביותר על כשלון ועל המחיר שלו. למעשה, הכשלון האמיתי מסתתר מאחורי המילים, אבל ננסה לחשוף אותו בעצמנו.

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע … וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְדֹוָד…

(ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה … וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ[1]  

מילת המפתח היא כְּמִתְאֹנְנִים, עם כ' בהתחלה. כביכול מתלוננים. למה רק כביכול? אולי זו צביעות, להאשים אבל גם להעמיד פנים שהכל בסדר. עם מישהו כזה, אי אפשר לשוחח, כי לכאורה מעולם לא בא בטענות…

לכן אלוקים שמע וכעס וגם העניש ושלח שריפה. רק לאחר העונש העם היה מוכן להקשיב.

אין לנו מידע מה תיסכל את העם. לא מחסור במים ומזון – הנושא הזה מופיע רק בהמשך. רש"י משער שהם התאוננו על קשיי הדרך. השם האיץ בהם להתקדם אל ארץ ישראל והם לא רצו להתאמץ. לא הבינו שכמה שיותר קשה עכשו, כך מגיעים מהר יותר אל המנוחה ואל הנחלה.

השאלה מתבקשת: מדוע אלוקים לא שלח את משה להסביר להם שזה לטובתם? ואם כבר, מדוע העם לא פנו – לפני התלונה והעונש – אל משה, שידבר עבורם עם אלוקים?

אפשר לדמיין את השיחה שיכלה להתנהל בתיווך של משה רבנו.

העם: אלוקים, קשה לנו לקום כל כך מוקדם בבוקר וכל היום רק ללכת וללכת לעבר ארץ כנען.

אלוקים: אהה, למה לא אמרתם? בואו נוריד קצב. תקומו שעה מאוחר יותר בבוקר. בהמשך, נעשה הפסקת צהרים ארוכה, ורק אם יהיה לכם כוח נמשיך אחריה ברגל.

כמה יפה זה עובד!

טוב, העם פשוט לא ידעו שאפשר לבקש מאלוקים שיהיה אחרת. אבל מדוע אלוקים לא ניסה לדבר עם העם, לשלוח את משה שיסביר למה הריצה הזו. לדבר ולהסביר במקום להעניש?

התשובה בפרק הבא.

*   *   *

לפתוח לב ואזנים

מסתבר שאלוקים ידע שהעם לא ירצה לשמוע. רק העונש הכריח אותם להקשיב.

יש בתלמוד[2] סיפור מזעזע שמדגים את העיקשות האנושית שלא לשוחח על מה שצריך.

רב היה לו ענין עם אותו קצב. לא בא אליו הקצב (להתפייס).

הגיע ערב יום כיפור. אמר רב לעצמו: אלך ואפייס אותו.

רב (זה הכינוי שלו) מחליט לא לחכות לקצב. הוא, ראש הישיבה, יהיה זה שילך לבקש סליחה.

פגש אותו רב הונא. שאל: לאן הולך הרב? אמר לו: לפייס את פלוני.

אמר רב הונא: הולך לו אבא (שמו הפרטי של רב) להרוג נפש!

בעוד רב משוכנע שהוא הולך לפייס את הקצב, רב הונא, שמכיר את הנפשות הפועלות, ומבין בחכמתו מה הולך לקרות, מבין גם שהקצב לא ירצה לבקש סליחה, שיתחצף במידה כזו שיזמין עונש משמים.

וזה מה שקורה.

הלך רב ועמד לידו. היה הקצב יושב וקוצב בסכינו ראש של בהמה. נשא עיניו וראה את רב.

אמר לו: אתה אבא? לך מפה. אין לי עסק איתך!

חזר לעבוד, ובחמתו נעקרה עצם גדולה, חבטה בראשו של הקצב – ומת.

רב הונא צדק…

וכי רצה רב במותו של הקצב? ממש לא. רב, בתמימות לא אופיינית, האמין שאם יגיע לקצב, והשנים ידברו ביניהם, הם יתפייסו. הרי ערב יום כיפור היום.

אבל הקצב לא רצה לדבר, רק להאשים.

האם יתכן שעם ישראל היו באותו מצב של הקצב? שאלוקים ידע שאין טעם לשלוח את משה לתווך, שהתגובה שלהם תהיה משהו כמו "תפסיק לחפור לנו!".

אז זו הסיבה מדוע הסיפור הזה נכתב בתורה. כדי שנלמד פתיחות, את אמנות ההקשבה. בלי דו שיח, איך נדע אם אנו צודקים או שעלינו לחזור בנו?

[1] במדבר פרשת בהעלותך פרק יא.

[2] יומא פז א. הדברים מובאים בתרגום לעברית עם ביאור קצר.