בהר עח: וכי תאמרו מה נאכל

האם אנו יכולים לדמיין לעצמנו את החיים ללא טכנולוגיה? בימי אבות אבותינו, החיים היו מבוססים על חקלאות – וגם חלק מהמצוות. ניסוך המים בסוכות מביע את משאלתו של החקלאי לשנה ברוכה, וחג השבועות – את תודתו בעת הקציר.

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ[1] זה לא רק ביטוי מודרני, שאומר כי מי שעובד קשה – זוכה לפירות. זה פסוק בתהלים. החקלאי זורע לא רק במאמץ אלא גם בתפילה ובדמעות. מי יודע אם תהא שנה טובה, אם יהיה אוכל במזווה. כאשר הוא זוכה לקצור – כאשר היבול היה מבורך – אז הוא יכול לשיר ולהלל.

גם בלי ללמוד כלכלה באוניברסיטה ידע החקלאי לחלק את היבול בזהירות. חלקו נאכל, חלקו נשמר לזריעה בשנה הבאה. קשה ונוראה היתה הדילמה כאשר היבול היה דל, כאשר היה צריך לבחור בין רעב בשנה זו כדי להשאיר זרעים לשנה הבאה – לבין אכילת הזרעים על חשבון העתיד[2].

והנה, פעם בשבע שנים, האדם נתבע לוותר שנה שלימה על שימוש בשדהו.

(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד[3]

ממילא עולה השאלה –

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ[4]

והנה התשובה –

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים[5]:

במילים שלנו: תראו ברכה עוד לפני השביעית. היבול של הששית יהיה כה רב עד שיספיק לכם לששית עד סופה, לשביעית שבה אין עובדים, ולשמינית שאחריה, שבה יהיה מספיק כדי לזרוע וכדי לאכול עד לקציר של שמינית. סך הכל – שלוש שנים.

*   *   *

שליחות מסוכנת

האם השאלה של בני ישראל היא תגובה מתבקשת או גילוי של חוסר אמונה? נעיין בתלמוד במסכת פסחים. כידוע, יש חובה לבדוק ולחפש חמץ כדי לבערו לפני הפסח. מה עם החורים בקירות הבית, ששימשו להם כמו המגירות של ימינו?

אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק – מפני הסכנה.

מאי סכנה? … מפני סכנת עקרב… והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין?

במקום ששכיח הנזק – זה אחרת[6].

כאשר יש סכנה, אין אומרים שצריך להתעלם כי זכות המצוה תועיל. אין הכלל הזה חל במקום שהסכנה צפויה וקיימת.

ראיה לדבר מובאת בסוגיה מסיפור שליחותו של שמואל.

(א) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל שְׁמוּאֵל … לֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ:

(ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי – וַיֹּאמֶר יְדֹוָד עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח … וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ בָּאתִי[7].

אלוקים שולח את שמואל למשוח מלך חדש. שמואל פוחד משאול. אלוקים אינו נוזף בו שהרי "שלוחי מצוה אינם ניזוקים", אלא מספק לו תירוץ.

למדנו: גם כאשר מוטלת עלינו מצוה, עלינו לברר את התנאים שבהם נוכל לקיים אותה. ובמקום שיש חשש סביר מנזק, צריך לברר עוד! בניסוח מודרני: לא סומכים על הנס!

זה מה שעומד מאחורי השאלה של בני ישראל וההבטחה שניתנת להם. לשאול זו לא עבירה! לשאול – לדעת לומר מתי זה קשה ומסוכן – ואיך נאכיל את ילדינו – לעתים זו הדרך היחידה לדעת מה באמת אלוקים רוצה מאיתנו.

*   *   *

הברכה והתנאי

התורה מבטיחה ברכה ושפע לפני שביעית. אבל מה יהיה אם זה לא יקרה? מה עושים אז?

בימי רבותינו מן התלמוד הירושלמי, לפני כ1800 שנה, הגויים שלטו בארץ, והטילו מסים בלתי אפשריים. לא זכינו שהתקיימה ברכת השביעית. ואז מצאנו את חכמים מתירים את האסור.

מכריז רבי ינאי: פוקו [צאו] וזרעו בשביעית, משום ארנונא[8].

מה היו הנסיבות ומה התיר רבי ינאי? לפי רש"י[9] והרמב"ם[10], התיר האמורא רבי ינאי את עבודות השביעית כדי לשלם מס לשליטים הנכרים. לפי פרופסור פליקס[11], חוקר תלמוד והיסטוריה בן זמננו, ההיתר היה מצומצם יותר, וכלל רק מלאכות של ערב שביעית.

איך התיר רבי ינאי את האיסור? לפנינו שתי דרכים להבין זאת: ראשית, מצות שביעית בזמן הזה, כלומר מאז חורבן בית ראשון, היא רק מדברי סופרים. חכמים יכולים להתיר את מה שאסרו לפי הצורך. ויתכן פירוש נוסף. אם השביעית תלויה בברכה שלפניה, יכול היה רבי ינאי לומר שבנסיבות ההן אין המצוה חלה. לפנינו דוגמא לאותו כלל גדול: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום[12], כי לא תבעה תורה מה שבלתי אפשרי לקיים.

[1] תהלים פרק קכו.

[2] זה הרקע לסיפור יוסף במצרים, להחלטת החקלאים המצרים להשתעבד למלך כי לא נותרו להם זרעים.

[3] ויקרא פרשת בהר, פרק כה.

[4] שם

[5] שם.

[6] פסחים ח א-ב, מקוצר ובתרגום לעברית.

[7] שמואל א פרק טז

[8] סנהדרין כו א

[9] סנהדרין שם ד"ה ארנונא, פוקו. לרש"י הותר רק איסור דרבנן.

[10] רמב"ם, שמיטה ויובל א יא, ההיתר מצומצם לצורך המלך בלבד.

[11] תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, כרך שני, עמ' 339 ואילך.

[12] משלי ג יז.