בואו להכיר משנה פסחים א ב | עצירה למחשבה על מסכת פסחים

בואו ונכיר משנה: פסחים (פ"א א ב)

הפעם נלמד:

• האם חולדה עלולה לגנוב חמץ?

• מתודולוגיה: איך חז"ל בחנו את המציאות ועל סמך מה? איך אנו נוהגים היום?

• פרשנות: שיקופיות, חידושו של הרב גדליה נדל.

• מוסר וערכים: ראוי שאנוס יהיה פטור מכל עונש. אבל מה קובעת התורה?

• פילוסופיה: מה זה חשש/ספק? חז"ל ודקרט.

• פסיכולוגיה: תשובת חז"ל לחרדתיות ולOCD.

• רטוריקה: אמנות הטיעון של חז"ל.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום

דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר

אין לדבר סוף

המשנה עונה לשאלה שלא נשאלת ועלינו לשחזר אותה.

אם אנו חוששים שהשמש שכח פת במרתף היין, מדוע לא נחשוש שחולדה לקחה מהפת בבית והשאירה זאת היכן שהוא ועדיין ברשותנו?

כמובן, בזמנם חולדות ועכברים היו נפוצים בכל בית, מה שלא אמור להיות היום.

את השאלה הזו אפשר להבין בשתי רמות.

ברמה העמוקה, זו שאלה פילוסופית על המצב האנושי של ספק. באפיסטמולוגיה אנו שואלים: איך אפשר לדעת מה שאנו יודעים ובאיזו ודאות.

חז"ל לא מתייחסים לפילוסופיה, אבל אפשר לשחזר מה היו עונים.

אין חוששין. אין כאן ספק!

אנו מסתמכים על הכישורים שקיבלנו בתור בני אדם, בתור צלם א-לוהים.

זו כמובן תשובה בסגנון דקרט, מבשר הפילוסופיה החדשה, אשר חיפש בסיס איתן להתמודדות עם הספק המכלה כל. לאחר שגילה שהוא עצמו קיים (שהרי הוא חושב) הוא גילה את א-לוהים כמושג בתודעתו, ואז ידע שאדם יכול להגיע לאמת בשימוש זהיר בכישוריו שנתן לו א-לוהים.

וברמה מעשית-עובדתית: האם חולדות גוררות ומחביאות?

היום היינו מסתמכים על מחקר מקצועי, של זואולוגים בתחום, או מומחים להדברה.

וחז"ל?

הם שיערו מנסיונם מהי התנהגות חולדתית אופיינית.

בלשוננו: הם הסתמכו על מה שאדם סביר מבין.

ושוב, בניסוח פילוסופי: איך העולם משתקף בתודעתנו.

הגענו אל האפיסטמולוגיה של חז"ל:

הלכה נקבעת לפי האופן שבני אדם רואים את המציאות ולא על פי המציאות עצמה.

במילה אחת: שִׁיקוּפִיּוּת.

זה החידוש הגדול של מו"ר, הרב גדליה נדל ע"ה, שהלך כאן בעקבות רבו הגדול, רבנו החזון איש.

אפשר לפגוש את השיקופיות בסוגיות רבות, והיא מסבירה הלכות מפתיעות ואפילו לא הגיוניות.

איך מותר לשאוב מים מבאר בין עיר לעיר? הלא זו רשות הרבים?

הפתרון מבוסס על "פסי ביראות": זוג פסי עץ גבוהים, מחוברים בזוית בצורת רי"ש.

אנו זקוקים לארבעה זוגות כאלו. כאשר מציבים אותם מסביב לבאר, בצורת ריבוע – בלי הקוים האמצעיים – מותר לשאוב מים. השטח הפנימי נחשב מכאן ואילך לרשות היחיד.

נדגיש: במציאות יש רק ארבע זויות ישרות. שאר צורת הריבוע לא קיימת במציאות – רק בתודעתו של המתבונן. ועדיין, הזורק מבחוץ אל תוך השטח עבר איסור וחייב קרבן חטאת[1]!

זו דוגמא מופתית לשיקופיות,  שלא רק מתירה לשאוב מים מהבאר אלא גם יוצרת איסור תורה.

אין חוששין. שוב, פסיכולוגיה חז"לית: אנושי לחשוש ולפחד, אבל לא בכל מצב. לכן יש כאן שיעור חשוב למי שסובלים מחרדתיות או מOCD.

ראו נא, נֹאמַר להם, למרות שחולדה כן יכלה לבוא ולהעביר חמץ למחבוא בבית שלנו, ולכן זה ברשותנו, עדיין אין צורך לחשוש. זה לא סביר, והתורה אינה מחייבת לחיות בחרדות תמידיות.

מוסר וערכים: רגע, אם חולדה, באופן חריג מאד, באמת גררה והטמינה חמץ אי שם. מה אז?

מידת הצדק הטבעי מלמדת אותנו שאין אדם חייב על מה שלא היה יכול לדעת ולא היה אמור לברר. כך משמע ממשנתנו. אבל יש גם דוגמאות הפוכות, שצריך לבחון ולבאר.

נזיר נכנס לבית ואז, במפתיע, מת אדם בריא לחלוטין. אין אונס גדול מזה, אבל הנזיר עדיין נטמא ועדיין צריך להביא קרבנות מיוחדים ולהתחיל את נזירותו מחדש[2].

תינוק נשבה בין הגויים, וגדל כלא יהודי עד שגילה את השתייכותו בגיל מבוגר – הוא חייב קרבן חטאת אחד על כל הפעמים שחילל שבת, למרות שהיה אנוס[3].

אפילו בדיני נזיקין, אדם שהיתה עליו אבן ולא היה מודע לכך שהונחה עליו, וקם והפיל את האבן ונשבר דבר מה – חייב לשלם[4]!

מרתק, נכון? העיון בשאלות המתבקשות הוא נושא לפעם אחרת….

אין לדבר סוף ­– חכמינו משתמשים כאן בכלי רטורי שנקרא היום "רדוקציו אד אבסורדום", כלומר להביא שיקול עד לידי אבסורד. כמובן, חכמים יכלו ואף המציאו את הרעיון הזה בלי קשר לחכמה היוונית שרווחה בזמנם.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] עירובין כ א.

[2] במדבר ו ט.

[3] שבת סח ב.

[4] בבא קמא כו ב.