בחוקותי ע״ח: החולשה והאהבה

האם אפשר לאהוב מישהו למרות שהוא עומד לאכזב?

התשובה בסוף.

הפרשה מתחילה בהסכם בין אלוקים לבין עם ישראל. הי, זה אנחנו!

כמו בכל חוזה, יש חלוקת רווחים – ויש סנקציות. ומתחילים בצד הטוב. תשעה פסוקים של ברכה.

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ … וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ[1]

כל כך פשוט. כל כך חשוב. גשם. מים. יבולים בשפע. וגם בהמשך מהטוב החומרי שבלעדיו אי אפשר לשרוד. בסוף – הצד הדתי, הרוחני, שמעניק משמעות לחיים.

(יב) …  וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם  

כל זה טוב ויפה, אבל יש גם צד שני.

*   *   *

העונשים

מה יהיה אם לא נשמע בקולו? אז – 28 פסוקים של איומים, עונשים, קללות!

פחד, מחלות, רעב, אויבים – בריחה מבוהלת בלי שום סיבה. וזו רק ההתחלה. אם עדיין לא נחזור בתשובה, יהיה הרבה יותר גרוע. ראו שם בעצמכם.

בסופו של דבר – גלות.

(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה (אפזר) בַגּוֹיִם … וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה…

אז – הרהורי תשובה, חרטה. הבנה מה לא היה בסדר, אצל הורינו ואצלנו.

(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם…

(מא) … אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת  עֲוֹנָם

בשפה פסיכולוגית מודרנית: הסבל מעורר מודעות עצמית שמבררת איפה טעינו ומה לתקן. וזו התחלת הגאולה.

עכשו אנו מבינים מדוע הסנקציות. לפעמים אהבה מתבטאת בעונש, בכעס. אבל זו עדיין אהבה.

*   *   *

אהבה למרות הכל

בסיום החוזה מופיע המשפט המפתיע הבא

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְדֹוָד … בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה

כן, הפרק הזה, שמבטיח פרסים אבל גם מזהיר מעונשים – שלמעשה כמעט מנבא שהם יקרו – נאמר למשה בסיני, ברגע המאושר שבו עם ישראל מקבל את התורה.

התורה שבכתב ניתנה מגילות מגילות. היא נכתבה במהלך הנדודים במדבר[2]. היינו מצפים שהחלק הזה, שמשקף לעם ישראל את הנטיה שלו לרע, לא ייאמר כעת. לא לעם – וגם לא למשה. מדוע לצער את הנביא בשלב כל כך מוקדם? האם לא היה מתאים יותר לגלות לו את כללי החוזה מאוחר יותר, לאחר שיספיק להתאכזב מן הכשלונות של העם במדבר? לאחר פרשת המרד של קורח, או לאחר הנפילה הגדולה של פרשת המרגלים?

התשובה: דווקא כאן נמצא לקח גדול. הקב"ה אומר למשה: תראה, אני מכיר את העם הזה. אני יודע עם מי יש לי עסק. הם בנים סוררים, "חמוצים", זה מה שהם. אבל – אני אוהב אותם. אני יודע שאצטרך להעניש אותם, ואני רוצה שתזהיר אותם (בשלב מאוחר יותר) אבל לך אני אומר כבר עכשו: אלו הם, זה אופיים, ועל מנת כן אני גואל אותם.

אני מכין כבר עכשו לא רק את העונש אלא גם את הסוף הטוב.

הנה שתי מסקנות:

הקב"ה אוהב אותנו גם בשעה שאנו נכשלים. הוא מחכה לנו שנשוב כדי שלא יצטרך להעניש.

אנו יכולים – וצריכים – ללמוד מכאן מה זו אהבה. בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין קרובים וחברים. מי שאוהב, מוכן לשאת את הכשלונות, מוכן לשאת את התקופות הקשות כי הוא יודע שבסוף לומדים לקח – בסוף הכל יהיה בסדר.

[1] ויקרא פרשת בחקותי, פרק כו ג-ד.

[2] ויש אומרים שנכתבה רק בסוף 40 שנות הנדודים, במדבר מואב.