בלק ע״ט: עַם בלי עוונות

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

הסיפור מוכר ועדיין הוא מיוחד ומקסים. עם ישראל נמצא בערבות מואב, בדרך להיכנס לארץ המובטחת, אבל בדרך הוא נתקל בעמים שאינם מחבבים אותו בלשון המעטה. חלקם מכריזים עליו מלחמה. ועם ישראל מנצח…

המואבים והמדינים פוחדים. האם עם ישראל עומד להילחם בהם ולהשמידם? ואז יש למלך מואב, בלק, רעיון. הוא מזמין את בלעם הנביא הקוסם לקלל את עם ישראל.

ואז – במקום קללות, ברכות.

ובלעם לא רק מברך אלא גם מדבר בשבחו של עם ישראל, ועל הקשר המיוחד שיש לאלוקים איתנו. וכאן הוא אומר את הדברים הבאים:

לֹא אִישׁ אֵ-ל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם

הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ[1]  

הסגנון שירי, גבוה וכבד. קודם כל נתרגם לעברית שלנו:

אלוקים לא מתחרט כמו בן אדם. הוא בחר לברך ולא יחזור בו.

הוא אינו רואה עוולות אצל עם ישראל. הוא איתנו.

מילים נפלאות, שבוודאי נחתו כמו כידונים וחיצים על בלק מלך מואב וכל יועציו. הן מופיעות בספר התורה שלנו בגלל שהן מדברות עלינו ונועדו, לפיכך, גם עבורנו.

וכאן יש שאלה גדולה, למעשה סתירה מפורשת.

האמנם אלוקים אינו רואה אצלנו עוולות?

*   *   *

מה עם החסרונות?

בגלל שהאמינו למרגלים נידונו בני ישראל להישאר במדבר עד שימות דור החוטאים. ומה עם קורח ועדתו? וגם משה ואהרן נענשו, כפי שקראנו בפרשה שעברה.

והאם הנביאים לא עסקו בתוכחות לעם ישראל על עברותיו? רשות הדיבור לישעיהו:

הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן, זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים[2]

זו סתירה. והנה הפתרון: אלוקים אכן רואה את חטאינו, אבל בדרך כלל הוא מעדיף לא להעניש, אלא להתרות – לכן שלח את ישעיהו ואת הנביאים האחרים. וגם אם הוא מעניש, הוא אינו מבטל את הברית בינינו לבינו. הברית נשארת לעולם ועד.

זה כמסתבר פירוש דברי בלעם: לא שאלוקים מגבה אוטומטית את כל מה שעם ישראל עלולים לעשות, אלא שגם אם העם חוטא, אלוקים אינו זונח אותו.

זה בדיוק הלקח של פרשת המרגלים. אלוקים מעניש את האבות אבל ממשיך את הברית עם הבנים.

וכך זה עד היום הזה. יש לעם ישראל מה לתקן – אבל אלוקים לא מוותר עלינו.

עובדה שהוא החזיר אותנו לארצנו, ועכשו הוא מחכה לנו.

*   *   *

להכיל

יש כאן דגם שמיועד גם עבורנו, בני האדם. אנו נתקלים בעוולות, לפעמים מצד הקרובים לנו ביותר. אנו מתאכזבים. אנו כועסים. אבל אנו צריכים לזכור את הכלל: כעס ואכזבה אינם סיבה לקלקל ברית. אלוקים לא נטש את עם ישראל עם כל הבעיות שעשינו לו. גם עלינו לקבל את האכזבות והטעויות והכשלונות של אלו היקרים לליבנו ולהכיל אותם. לא להפסיק לאהוב. לא לשבור מערכות יחסים.

נדמה שבדור שלנו קשה מאד לגדל ילדים (אבל מתי לא חשבו כך). לפעמים קשה להיות אבא או אמא בלי להקפיד, לכעוס, לרצות להעניש. לפעמים באמת צריך לבקר ולהעניש (וצריך ללמוד איך לעשות זאת) אבל הכל מתוך אהבה. הילד צריך לדעת: אולי אבא כועס כעת, אבל אבא אוהב אותי תמיד. אבא ואמא כמובן.

גם בזוגיות שלנו אנו לעתים מגלים דברים שאינם מוצאים חן בעינינו. לבני אדם שונים יש גישות שונות, וממילא יש חילוקי דעות ואכזבות, ולפעמים יש ויכוחים ומריבות. צריך לזכור: אהבה מכסה על כל הפשעים. אהבה וזוגיות פירושן להכיל את הזולת ולקבל את השוני שלו, אפילו את הטעויות שלו.

וזה נכון גם לחשבון הנפש האישי. האם אני מרוצה מעצמי? לפעמים. קצת. יש לי הרבה דברים שבהם אני ממש לא שלם עם מה שעשיתי, עם הטעויות והכשלונות. גם כאן צריך אדם להכיל ולקבל. את עצמו. לא להתייאש. לא לומר: אני אבוד ולא אשתפר.

תמיד יש תשובה. תמיד יש מקום לשיפור. את העבר צריך להשאיר בעבר, ולהסתכל אחורה רק כדי ללמוד להשתפר.

זה הדגם שאלוקים נתן לנו בנבואת בלעם. זה מה שהפחיד כל כך את אויבי ישראל. וזה גם הדגם שיאפשר לנו לחיות בשמחה ולהשתפר ולהתחנך, אנחנו ומשפחותינו, בחיים האישיים שלנו.

[1] במדבר פרשת בלק  פרק כג יט-כא

[2] ישעיהו פרק א (ד)