במדבר ע"ז
הפן המאיים של הקודש
שני פנים לאלוקים. אב הרחמן אך גם א-ל נורא ונוקם.
הנה ביטוי מעניין לכפילות המאיימת הזו. משורר שכדאי להכיר, לדעת כותב שורות אלו, הוא האמריקאי סטפן קריין. הרשו לי לצטט מאחד השירים הקצרים והאופיינים שלו:
הלך אדם לפני אל זר
אל לרבים, חכם מרוב יגון
והאלוהות רעמה בקול…
השתחווה, בן תמותה, היכנע…
והאיש ברח.
אז הלך האיש אל אל אחר
אל מחשבותיו הפנימיות
וזה התבונן בו
בעינים רכות
מוארות ברחמים אינסופיים
ואמר: ילדי האומלל!
סבור אני שקריין מגלם היטב את הרוח המודרנית שמוכרת לכולנו. אנו חפצים בא-לוהים, אבל רק אם הוא רחמן ורב חסד, לא אם הוא תובעני ומעניש.
המדרש מציג בפנינו את הצד השני של הרחמים. משל…
למלך שהיו לו כוסות ריקים.
אמר המלך: אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין. צונן – הם מקריסין. ומה עשה המלך? ערב חמין בצונן ונתן בהם – ועמדו.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין [יהיו החוטאים רבים]. במדת הדין – היאך העולם יכול לעמוד.
אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים – והלואי יעמוד. (בראשית רבה, פרשת בראשית ט)
במילים שלנו: יותר מדי רחמים מאפשרים לרשעים לחגוג, לפגוע ולא להענש. יותר מדי דין מביא להענשת יתר, וכי יש צדיק שאינו חוטא? הסיכוי היחיד של הבריאה הוא תמהיל בין דין לרחמים. ועדיין צריך רחמים רבים…
כך אנו מגלים שיש לקודש שתי פנים. מצד אחד, האלוקים שאליו אנו מתפללים, א-ל רחום וחנון, שבידו אנו מפקידים את עצמנו ועל חסדיו אנו סומכים. אבל אלוקים שיכול גם להעניש.
אמר ר' יודן: מאן דאמר רחמנא וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אף וגביה דיליה (מדרש תהלים מזמור י)
בתירגום לעברית – אמר ר' יודן: מי שאומר שהקב"ה וותרן, יתחתכו מעיו. אלא הוא מאריך אף אבל גובה את שלו.
וכפי שאנו עתידים לגלות במדרש לפרשת מרגלים, גם משה רבנו נכשל ולא העריך נכונה עד כמה אנו זקוקים לרחמי שמים.
ואכן, הקב"ה נותן פעמים רבות הזדמנות שניה ושלישית. אבל לא תמיד.
לעתים העונש בא מייד.
המציאות אינה סלחנית, וסדר העולם אינו מניח מקום לטעויות. מי שחצה את הכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה עלול להידרס, והסכנה אורבת במיוחד לילדים קטנים. חובת ההורים לשמור עליהם. ואם לא, עלול לקרות הגרוע מכל.
וגם דיני התורה אינם תמיד סלחניים. במיוחד זה בולט כאשר אנו מתקרבים לתחום המגודר של הקדושה. נראה זאת בדיני הנזיר בפרשת נשא. ואנו פוגשים זאת גם בפרשתנו, באחריותם של הכהנים והלויים למשכן.
המשכן הוא מקדש נייד. כאשר עם ישראל נוסעים, המשכן צריך להיות ארוז ומקופל ומכוסה, והוא מופקד בידי הלוויים.
(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (פרשת במדבר פרק א)
וגם הלוויים עצמם זקוקים להגנה:
(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
(ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:
(ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:
…
(יז) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:
(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:
(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ (פרשת במדבר, פרק ד)
בני קהת אחראים לשאת את הארון על כתפיהם. אבל רק כשהוא מכוסה כראוי, ועל כך מופקדים הכהנים. הלוי שיגיע מוקדם מדי וינעץ את עיניו במקום שאינו ראוי יתחייב מיתה. וחובת הזהירות היא על הכהנים שימנעו אירוע כזה על ידי הכנה מראש.
מכאן למדו חכמים שגם אם צריך להיכנס אל קודש הקודשים בבית המקדש, כדי לתקן מה שצריך, האומן זקוק להגנה שלא ייכשל וייענש
לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים, שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. (פסחים כו א)
האם הכרחי להחמיר כל כך בעוון הצצה אל הקודש? כנראה כן. ויש לנו סיפור נורא להדגמה. זה קרה בימי דוד המלך, כאשר באו עם ישראל להחזיר את ארון הברית למקומו לאחר שנשבה בידי פלשתים ולאחר שהם נענשו והחזירוהו.
(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְדֹוָד צְ-בָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:
(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה..
(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְדֹוָד בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:
(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:
(ז) וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים (שמואל ב פרק ו)
נורא, נכון? אני זוכר את הזעזוע שאחז בי כשקראתי את המעשה הזה בילדותי, ודומה שאין מי שיקרא את הסיפור הזה בלי לחוות אותו זעזוע, ובעקבותיו לחוש באותו סימן שאלה.
בלב כל השמחה, בא עוזא הנער לתמוך את ארון ה' לבל יישמט מן העגלה, ועל זה מגיע לו עונש? על הנגיעה? על הטעות (של=טעות)?
אכן, זה הכלל שנקבע בבריאה, עד כמה שזה מחמיר איתנו, בני אדם שמועדים לטעות על כל צעד ושעל כמעט. לא על כל טעות יש מחילה, ולא תמיד יש הארכת אף. בכל מה שקשור לקודש, העונש עלול להיות מיידי, ולא תמיד הטועה הנענש הוא האשם. לעתים אלו שהיו אחראים להגן על אלו שאינם יודעים, ללמוד וללמד את ההלכות, לקבוע הרחקות של האדם מן העבירה, ליצור מרחק ולשמור מרחק מן החלק המקודש. האשמה במקרה זה מתחילה אצל דוד והחכמים, ששכחו כי את הארון נושאים בכתף ולא על עגלה.
כיון שאי אפשר היה לברוא את העולם כך שישרוד בלי רמה מסויימת של דין, המחיר הוא שלעתים דווקא החפים מפשע הם שנפגעים.
זהירות, על טעות משלמים.