במדבר ע״ח: שויון בנטל

בתוך הפרשה שלנו מסתתרת חידה.

קודם כל רקע. הלוויים מתמנים לעבוד במקדש. הם יחליפו את הבכורות (בכור: מי שנולד ראשון). כבר במצרים נקבע מעמדו המקודש של הבכור והחובה לפדותו. שם נאמר:

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר… הַזְּכָרִים לַידֹוָד… וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה[1]

וזה מה שקורה בפרשתנו.

(יב) … לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם… תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל …

(יג) בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל[2]

משה מצטווה לספור את כל הלווים.

(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי … כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה

אחר כך את כל הבכורות.

(מ) פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם

ועכשו צריך להחליף אחד כנגד אחד.

*   *   *

עודפי הפדויים וחלוקת הנטל

מתברר לאחר הספירה שיש כאן בעיה של שויון בנטל. נשווה את המספרים.

הלוויים –

(לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם … שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף

ובני ישראל –

(מג) … שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם

תרגיל קטן בחיסור מראה: יש 273 בכורות שאין כנגדם לווים.

טוב, אז פודים אותם בכסף, כפי שאנו עושים עד היום לכל בכור.

(מו) … פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים …

(מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת..

(מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים

וכאן הבעיה. נסו לגלות את השאלה בעצמכם. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, עצרו וחשבו לרגע (אפשר וכדאי להעלות בשולחן שבת). אם לא תגלו, נביא את הבעיה בניסוח של רש"י.

גיליתם? יופי! אם לא, לא נורא. המשיכו לקרוא.

רש"י, בעקבות המדרש, מציג את הבעיה דרך מחשבותיו של משה רבנו.

אמר: כיצד אעשה?

בכור שאומר לו: תן חמשת שקלים

יאמר לי: אני מפדויי הלוים[3].

זו בעיה של צדק, מה שנקרא היום "שויון בנטל". אילו הייתי אחד הבכורות שנתבעים לשלם, מה הייתי אומר? התגובה כל כך טבעית: למה דווקא אני?

*   *   *

בלי מעורבות אישית

נלך בעקבותיו של רש"י. למשה היה רעיון גאוני.

הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהן בן לוי,

ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן חמשה שקלים,

בללן ונתנן בקלפי

אמר להם: בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל

מדוע הפתרון הזה עובד? שני הסברים שפועלים יחד.

ראשית, הגרלות של מצוה משקפות את בחירת ה'. גם במקדש, ביום הכיפורים, מבצעים הגרלה בין שני שעירי הקרבן, זה להקרבה וזה לעזאזל.

שנית, וזה נכון לגבי כל ההגרלות, התהליך הזה אינו אישי, אינו מוטה. כאשר אדם בוחר את מי לחייב ואת מי לפטור, אי אפשר שלא לחשוד בו במניע כלשהו. (למה שאני אשטוף את הכלים? תלונה שאפשר לשמוע בבית מן הילדים וגם אצל הטירונים בצבא).

לפי רש"י, משה אפילו מאפשר לכל בכור לבחור את הפתק שלו!

אם מישהו היה מתלונן, משה היה אומר לו: וכי אני בחרתי? אתה בחרת, הגורל בחר.

*   *   *

מסקנות

ראשית, כאשר קוראים וחושבים, מגלים שאלות. כך לומדים תורה. העיון מגלה את השאלות והעיון מוביל אל התשובות. ומי שאינו מוצא לבד צריך להעזר בפרשנים. כמו רש"י.

שנית, גם כשרוצים לקיים מצוה גדולה, כמו מינוי הסגל למקדש, או פדיון בכורות, עדיין צריך להתחשב בכללי הצדק והיושר.

שלישית, גילינו עצה טובה למי שאחראי לחלוקת תפקידים. אם צריך להטיל תפקיד לא רצוי ואם קשה לבחור את מי שיישא בעול, פתרון שימושי כדי למנוע מחלוקת הוא – לבצע הגרלה.

[1] שמות בא פרק יג פסוקים ב-יג

[2] במדבר פרשת במדבר פרק ג. כל הציטוטים משם.

[3] רש"י שם פרק ג פסוק נ.