במה ראוי להיות מפורסם? | עצירה למחשבה על פרשת דברים תשפ״ג

כדי לבחור שרים ושופטים, משה מציג בפני העם רשימת מאפיינים:

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם

חֲכָמִים וּנְבֹנִים – ברור מעצמו. אבל מה פירוש וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם?

הפתעה: לא מה שחשבתם…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

גם מנהיג כמשה רבנו אינו יכול לעשות הכל. לכן הוא מבקש[1] מהעם:

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם

חֲכָמִים וּנְבֹנִים – ברור מעצמו. אבל מדוע גם וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם?

ובכן, אם הם לא יהיו מפורסמים, איך ידעו עליהם? ועוד, גם זה אחד הכישורים: להיות מוכר…

זה נכון, אבל האם זו כוונתו של משה רבנו, שעליהם להיות מפורסמים?

****

הסכמת הציבור

איך מאתרים חכם ודיין?

הרמב"ם והתוספתא עונים:

המשימה מוטלת על בית הדין הגדול, ששולח ובודק ומאתר מועמדים.

ומי מתאים? מי שנחן בתכונות הבאות:

חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו

הרשימה הזו[2] כוללת יותר מזו של משה רבנו! אבל – היכן וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם?

ובכן, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם זו לא דרישה לפירסום, אלא היכולת להיות מקובל חברתית בגלל מידותיו הטובות. כלומר, ורוח הבריות נוחה הימנו.

והרמב"ם מנמק:

אם לא ילמד ההמון מוסר אין הדבר מזיק לכלל, ולא הזיק אלא לעצמו בלבד.

אך אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבד את העם בנזקיו.

****

ארגז הכלים של הפוסק

כאשר מגיעה שאלה לפני הרב, איך הוא יודע מה לענות?

המסורת שלנו כוללת מאות אלפי פסקים, שאלות ותשובות, ואולי יותר. ניתן לזהות שתי גישות לקביעת ההלכה. (והן מצויות, להבדיל, גם בתורת המשפטים הכללית, לא רק בתורה). והרב יודע להשתמש בשתיהן גם יחד.

* הגישה הפורמליסטית: הלכה נגזרת באופן הכרחי מן הנתונים ומן הכללים בדיוק כמו תרגיל בחשבון. אין גמישות במתמטיקה, ושתיים ועוד שתיים תמיד שווים ארבע. גם בהלכה אין מקום להתחשבות. אפילו הפסק קשה וכואב – אין ברירה[3].

המוצא כלאים בבגדו – פושטו, גם אם יישאר עירום בשוק. לאחר כיבוש ירושלים, רבי זכריה בן הקצב, הכהן, נאלץ לגרש את אשתו למרות שנשבע שהיא טהורה. בנו של שמעון בן שטח הוצא להורג למרות שהעדים הודו ששיקרו, כי אי אפשר לבטל עדות שכבר נמסרה.

אמרו חכמים: ייקוב הדין את ההר ואין עצה ואין תבונה נגד ה'.

* הגישה התכליתית והערכית: ההשלכות של הפסק נשקלות ונלקחות בחשבון בזמן הפסיקה.

אין רחמים בדין, אבל יש פשרה ויש לפנים משורת הדין[4]. אם נחלקו הפוסקים ואם יש הפסד מרובה אז אפשר לסמוך על המיקל.

יש פתרונות עוקפים. אי אפשר לטהר ממזר, ולרב לא נשאר אלא לכאוב איתו את כאבו. אבל ממזר יכול לטהר את זרעו אם ישמע לעצתו של רבי טרפון: יקח שפחה ויוליד בן וישחררנו. כך, לפי השמועה, נוהגים במקרי הצורך עד היום הזה.

גם בהלכות שבת השאיר נותן התורה פתחים: עשיה בשינוי, גרמא, סיוע של גוי. הרמ"א מתיר להסתמך על גוי כדי להדליק תנור מפני הצינה בחורף. מותר לשנות את זמני פעולתו של שעון שבת, כגון בשרב (כדי לתרגם את העקרון למעשה צריך ללמוד ולשאול תלמיד חכם).

בתשובה מפורסמת, התיר הרב עובדיה יוסף לאב לערוך פדיון הבן למרות שאשתו, בעלת תשובה, עברה הפלה לפני שהכירה את בעלה והזוג לא יכלו להרשות לעצמם לחשוף את העובדה הזו לפני בני המשפחה. כן, פדיון עם ברכה. אם א-לוהים התיר למחוק את שמו על המים כדי לטהר חשודה כסוטה לבעלה, אז יש מקום להיתרים נוספים, וגם זה לשם שמים.

****

איש בין אנשים

הלל הזקן היה ידוע בחכמתו ובסבלנותו. הנה סיפורים על תלמיד חכם בן דורנו.

קשה למצוא ניצול זמן כמו זה של הרב אברהם גנחובסקי ע"ה. כמסופר, הוא נשאל שאלה חדשה ואמר לשואל שקשה לו למצוא זמן לחשוב: יש לו חברותות ברוב היממה, וגם בשעה שהוא הולך לישיבה וחוזר יש לו חברותות בדרך. באותו ערב היתה חתונה שבה ישתתף, אבל כבר היו לו חברותא להלוך וחברותא לחזור.

ואז נזכר: הוא טרם בחר על מה לחשוב בזמן הריקוד עם החתן. בוא אלי, הזמין את השואל, לחתונה, לאחר הריקוד, בצד, ואענה לך. וכך היה.

ומנגד – שמעתי ממי שנהג להסיע אותו לירושלים, שבזמן הנסיעה, כשעה, הרב גנחובסקי היה משוחח איתו בנעימות בנושאים שונים כל הדרך. אף פעם אחת לא הציע לו ללמוד או אפילו "לדבר בלימוד"!

כך למדו וכך קיימו חכמינו את וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם – ידועים במידותיהם הטובות, בהבנתם את השואל ואת מצבו, וגם – בויתור על זמנם ואהבתם ללימוד למען אחרים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (דברים) א, יג

[2] משנה תורה סנהדרין ב ח, תוספתא חגיגה ב ד; רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה.

[3] ברכות יט ב, משנה כתובות ב ט, סנהדרין מד ב; תוספתא סנהדרין א ג.

[4] תוספתא שם; משנה קדושין ג יג.