בשלח עח: לפתח את הקול הפנימי

החיים מלאים תהפוכות. זה נכון גם לגבי יוצאי מצרים.

הנה הם יוצאים ממצרים ביד רמה, נושאי שלל. הנה הם רואים את מצרים מת על שפת הים. הנה הם נושאים את קולם בשירה.

… עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה ….[1]

ואז הם יוצאים בדרך הארוכה אל ארץ אבותיהם, במדבר – וכאן מחכים להם נסיונות ואתגרים.

הנה הראשון. אין מים.

נזכור מה זה מדבר: שמש לוהטת ביום וחול לוהט תחת כפות הרגלים. אין צל. ואין מים.

והם – משפחות משפחות, עם ילדים קטנים. וגם צאן הזקוקים לשתיה.

(כב) … וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא  מָצְאוּ מָיִם:

שלושה ימי צמא, עם תינוקות בוכים. ואז, כשמגיעים לנווה המדבר, אכזבה קשה.

(כג) … וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם … כִּי מָרִים הֵם

עכשו הם התפרצו.

(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה

האם היה זה חטא מצידם, להתלונן? הטענה היתה מוצדקת!

ואכן, אלוקים עשה נס והמתיק את המים.

הם לא ידעו שיש כאן דגם שיחזור על עצמו.

*   *   *

סיר הבשר הדמיוני

לאחר חודש[2] מיום צאתם ממצרים – רעב.

כולם פונים למשה ואהרן. הנכון היה לשאול, כמו קודם: מה נאכל. אבל לא. הם הגזימו. מאד. הם שיכנעו את עצמם שבמצרים היה טוב ועכשו רק רע.

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְדֹוָד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

כבר עדיף היה למות שם, במקום לרעוב כאן במדבר

בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע

שם היה הכל בשפע, לחם וגם בשר. את המלקות שכחו…

כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:

לא ה' אחראי לסבל הזה. זה אתם. משה ואהרן.

והנה, למרות התלונות, ההאשמות, הטעויות וההונאה העצמית, אלוקים לא כעס, לא העניש, הוא דאג להם. כמו אבא טוב לילד לא הכי חכם, לא הכי סבלן, לא הכי מנומס. הם קיבלו ממנו מן במקום לחם, שלו, (עוף מדברי), למנת בשר.

האם הם למדו לקח? אנו יודעים את ההמשך… לא.

*   *   *

לפתח את הקול הפנימי

אולי היתה זו טעות מצד משה שלא הכין אותם מראש.

משה היה יכול לומר להם במצרים: הולכים למדבר, יקח זמן עד שנגיע לארץ אבותינו. יהיו ימים לא קלים. אבל בסוף הכל יהיה בסדר.

אבל אולי משה חשש שאפילו אמירה כזו תגרום להם לחזור למצרים תכף ומייד?

עדיין, אפשר היה לנסות זאת מאוחר יותר. לאחר כל נסיון בפני עצמו, לאחר ששתו במרה ואכלו במדבר סין, לאחר שכבר לא היו רעבים וצמאים, משה היה צריך לנצל את ההזדמנות. לומר להם: היינו רעבים וצמאים אבל אלוקים דאג לנו לכל צרכינו. כך זה יהיה תמיד. תזכרו לפעם הבאה שיש מחסור.

למה זה חשוב? כי כך היה עוזר להם לפתח קול פנימי, שיענה לתלונות שלהם מבפנים, שיזכיר להם בשעת הסבל שהכל יהיה בסדר, כי אלוקים שומר עליהם ומנהל אותם במדבר. שינהגו כמו בוגרים ולא כמו ילדים קטנים, חסרי סבלנות, חסרי אמונה.

האם זה היה מונע את הכשלונות העתידיים? מי יודע? אולי כן.

אז מדוע משה לא הסביר?

אולי הוא ציפה שהם יבינו מעצמם. דווקא חכמים טועים ואינם זוכרים שאחרים אינם יודעים להבין מעצמם בלי שיסבירו להם.

אם כן, למדנו כאן כלל גדול: כשיש צרות וייסורים, עלינו לדעת לומר את מילות החיזוק לעצמנו.

זה טבעו של עולם, רגעים קשים ותקופות קשות. בזמנים האלו עלינו לדעת לומר לעצמנו מה שמשה רבנו ציפה מעם ישראל שיבינו לבדם: זה רק זמני. ה' איתנו. ה' שומר עלינו.

עלינו לדעת לפתח בתוך עצמנו את הקול הפנימי שיאמר לנו: חכו קצת, ותראו שהכל יהיה בסדר.

ואז, לאחר שתחלוף הרעה, כי היא תחלוף, אז נוכל להיות גאים בעצמנו, ובצדק. החזקנו מעמד, וגם פיתחנו לעצמנו יכולת התמודדות. יצרנו קול פנימי שמספק בשעת הנסיון אלטרנטיבה לתחושת הייאוש.

אי אפשר להתחמק מייסורים. צריך לדעת להתמודד איתם, להתגבר עליהם, להיבנות מהם.

זה מה שעלינו ללמוד מפרשת השבוע, ממה שכתוב בה וממה שלא כתוב בה.

[1] בשלח, שמות טו ב.

[2] פרק טז פסוק א.