דברים ע״ח: לא תגורו מפני איש: האומץ לחלוק

עד כמה תהיו מוכנים להתאמץ עבור האמת? יש מצוה לירא מפני תלמיד חכם, אבל אסור לשתק את המחשבה החופשית.

לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט … לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא[1]

"לא תגורו", כלומר לא תפחדו, נאמר גם כאשר התלמיד חושב אחרת מהרב.

מנין שאם היה יושב לפני הדיין ויודע זכות לעני וחובה לעשיר אי אתה רשאי לשתוק? … לא תגורו מפני איש[2]

מה מפחיד? ובכן, לא קל לתלמיד להתבטא או אפילו לחשוב אחרת מרבו, שכל תורתו ממנו. אבל אסור לשתוק.

קרוביו של רבי יוחנן הצליחו להוציא ממנו עצה משפטית נגד האם החורגת. כשבאו למשפט אצל תלמידו ריש לקיש, פסק נגדם.

אמרו לו: והרי לא כך אמר רבי יוחנן?

אמר להם: תנו לה, ואם לא, אוציא לכם את רבי יוחנן מהאזנים!

הם מתלוננים לפני רבי יוחנן, והוא עונה להם:

מה אעשה, שכנגדי חלוק עלי[3]

במלים שלנו: הוא אמנם תלמידי, אבל הוא צודק!

*   *   *

סברה נגד המסורת

במושגים משפטיים מודרניים, יש כאן אקטיביזם הלכתי. התלמיד מעיין בדברי הרב, או במקורות מחייבים ועדיין, אם יש לו בסיס לחשוב אחרת, אפילו רק סברה, זכותו וחובתו לחלוק.

התלמוד מלא וגדוש בדוגמאות כאלו.

המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל ושברה – פטור[4].

המשנה קובעת: שברת ברשות הרבים – אתה פטור. אמוראים אינם חולקים על תנאים, אבל הם גם אינם מסכימים לעקרון הזה[5]. הנתקל היה צריך להיזהר – שישלם!

ומה עושים עם המשנה שאומרת בדיוק להפך? מציעים פירושים דחוקים, "אוקימתות".  כך פירשו רב ושמואל בבבל ורבי יוחנן בארץ ישראל.

שמואל בעירו נהרדעא ורבא בפומבדיתא חייבו את הנתקל לשלם. הפוך מהמשנה. הם סמכו על הסברה שאדם חייב להסתכל לאן הוא הולך.

רק לאחר כמה דורות הציע רבי אבא לרב אשי סברה חדשה, ונקבעה ההלכה מחדש לפי הפירוש הפשוט במשנה.

… אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.

וכיון שאין דרכם להסתכל, אין הם חייבים לשלם אם נתקלו ושברו.

לעתים החולק אינו יכול להציע הסבר חלופי למשנה, אבל הוא עומד על דעתו שלו. רב הונא סבור שאין האב יכול לזכות ממון לעובר (כי הוא עדיין לא בא לעולם). רב נחמן מציג בפניו משנה שקובעת להפך. אין לרב הונא הסבר למשנה, אבל זה לא גורם לו לשנות את דעתו.

אמר לו: משנתנו – איני יודע מי שנאה[6]

המשנה קדושה לנו, אבל רב הונא חייב לפסוק לפי הבנתו.

רבא, שהלכה כמותו בכל (פרט לששה יוצאי דופן), מורה לתלמידיו לנהוג כלפיו באותו אופן[7]:

אם יבוא לפניכם פסק דין שלי, ותראו בו שגיאה…

לא תמחקוהו מן המסורת – שמא הייתי יכול לתרץ

ולא תלמדו ממנו … אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

*   *   *

אמת בכל מחיר

כאז כן עתה. גם בימינו חייב הפוסק לפסוק לפי הבנתו.

הגאון מוילנא הורה לתלמידו המובהק, רבי חיים מוולוז'ין, לנהוג כמו רבא.

כבר הוזהרתי בזה … מורי ורבי… רבינו הגדול החסיד… אליהו מווילנא – שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך[8].

לא תמצאו בדפוס את שש המילים האחרונות[9]. הן צונזרו. המדפיסים לא יכלו להאמין שהגאון מוילנא מלמד שמותר לחלוק אפילו על השולחן ערוך. גם כשזה מפחיד, זו החובה.

תלמידי ישיבתו של החפץ חיים הזמינו את המגיד ר' אליקים גציל לשאת דברים נגד הציונות ונגד הרב ריינס, מתומכיה. חמומי מוח כמעט פגעו ברב גציל, אבל מה שהפחיד אותו באמת היה שנאלץ למתוח ביקורת על הרב ריינס. בשיחה אישית הוא מגלה:

אני מפחד מפני הרב הגאון ריינס, ירא מפני התורה שלו, וחוששני לחלק העולם הבא שלי. אבל אני מוסר נפשי, וגם חלקי לעולם הבא, על קידוש השם[10].

המגיד מכיר בגדולתו של הרב ריינס, מכיר בכך שאולי ייענש על העזתו, אבל הוא חייב לומר את האמת. לשם שמים.

[1] דברים, פרשת דברים, א יז.

[2] תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א ח

[3] בבלי כתובות נד ב בתירגום לעברית

[4] משנה בבא קמא ג א.

[5] בבלי בבא קמא כז א -ב

[6] בבלי בבא בתרא קמא ב

[7] בבלי בבא בתרא קל ב – קלא א, בתירגום לעברית

[8] חוט המשולש, א, ט, ד"ה והא דכתב.

[9]. מעוז כהנא "מהנודע ביהודה לחתם סופר" עמ' 155 ובהערות 172 ו-173.

[10] משנת הנזיר, הרב דוד כהן, אריאל תשסה, עמ' טז. המספר, הרב הנזיר, היה בעצמו ציוני!