האזינו ע"ז

תשובה מיראה

האמינו לי, אני מעדיף לכתוב דברים נעימים מאשר מפחידים, לדבר על אהבת ה' לנו מאשר על כעסו. הדרך העלובה ביותר לעשות תשובה ולהתקרב לאלוקים היא דרך יראת העונש.

אבל לפעמים זה כנראה מה שיש.

אנחנו הפעם עם נאום הפרידה לפני האחרון של משה רבנו, ערב הכניסה לארץ. ניתן לנו לדמיין, מתוך דברי משה, מה רואה איש הא-לוהים לפני מותו. לא צריך להיות גאון גדול. אם עם ישראל חטאו ופנו עורף לאלוקים בחייו, מה יהיה אחרי מותו?

משה, כמו אבא אוהב, חושב על העתיד שאחרי הסתלקותו. אבל מה הוא יכול לעשות? לדבר, לבקש מהם לזכור, לקוות שהדברים ייקלטו אי פעם בעתיד.

נתמקד בכמה פסוקים אבל הפעם המכשול הראשון הוא השפה. עברית מקראית, מליצית, יפהפיה לאחר שמתרגלים אליה, לפיכך נתחיל באיסוף הפסוקים הרלוונטיים לנושא שלנו ובתירגום לעברית שלנו.

(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

נסתכל על ההיסטוריה. מה אנו רואים?

(ט) כִּי חֵלֶק יְדֹוָד עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

ה' בחר בנו, אנו העם הפרטי שלו.

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר … יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:

גם בשממה, ה' שומר עלינו – הנה משל – כמו כושר הראיה עבור האדם.

(יא) כְּנֶשֶׁר … עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:

ועוד דימוי ספרותי יפהפה: ה' שומר עלינו כמו הנשר על אפרוחיו. פורש כנפים מעליהם להגן עליהם מהשמש, נושא אותם על כנפיו כשלא למדו עדיין לעופף.

…

(יג) … וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:

(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן … עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:

תרגום לעברית: ה' נתן שפע גם כשאין ממה. מן האבנים – דבש ושמן, לא רק מים. קיבלנו חמאה ובשר, לחם ויין.

ואיך גמלנו לו? הנה התהליך של שכחה שמוביל למרד.

(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט – היה לנו טוב, אז התרגלנו ובעטנו במי שמביא את הטוב.

… וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ – עזבנו את האלוקים שלנו, את הדרך שהורה לנו

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ – זלזלנו וקיללנו את מי שמושיע אותנו.

(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ

אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם,

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם – כל אופנה חדשה של עבודה זרה משכה את עם ישראל.

לבושתנו, זה התקציר של ימי בית ראשון, מאות שנים של מלוכה עצמאית שרובה עבודה זרה.

(יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ

והנה היסוד של כל הכשלונות. שכחה. "תשי" מלשון נשיה, שכחה. שכחנו את האלוקים שחולל אותנו, יצר אותנו.

(יט) וַיַּרְא יְדֹוָד וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו

גם האבא הטוב והמסור כועס מאד כאשר ילדיו מתחצפים ובוגדים בו.

(כא) הֵם … כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם …

(כג) אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם:

עונשים בפסוקים שלא העתקתי כאן: אויבים, רעב, מחלות.

ובכל זאת, יש תרופה.

(כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם:

נחשוב על מה שקורה לנו. נהיה חכמים. נחשוב לאן הכל מוביל. וגם – מהיכן זה מתחיל.

(ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

כאשר העם המופלא ניגף בקלי קלות בקרב, כאשר אחד מפיל אימה על אלפים – צריך לחפש את ההסבר לא רק במדעי המלחמה והפסיכולוגיה. צריך לחפש את התשובה במעגלי ההשגחה.

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַידֹוָד הִסְגִּירָם:

ה' כבר לא רוצה להיטיב לנו. הוא כועס. הוא זה שהציע אותנו למכירה פומבית לכל עם שמחפש את מי לכבוש ובמי להתעלל. הוא עמד מהצד והסתכל כאשר רצחו אותנו. זה כבר לא תיאור של ימי בית ראשון. זה מה שקרה, מפעם לפעם, בארצות הגולה. מעל לכל – בשואה. ולעתים יש תחושה שגם היום אנו מוסגרים בידי אויב, ומה שהכי גרוע, שאנו מעוללים זאת לעצמנו. אבל אם יש משהו שאיני רוצה לעסוק בו, הרי זו הפוליטיקה.

משה מנסה להפחיד אותנו – והוא מצליח. יתכן שעם ישראל לפני הכניסה לארץ שמעו את המילים האלו כמו סיפור רחוק. אבל עבורנו, שחיים את זכרונות השואה ורואים את איומי הטרור והמלחמה, זו מציאות. האיומים האלו עדיין קיימים, כאן ועכשו. האויב התחלף. ואולי גם הכשלונות. פעם הפיתוי הגדול היה עבודה זרה. היום זו התרחקות מן המצוות (ואולי גם מי שאחראי על לימוד המצוות והתורה כושל, ואינו יודע לפרש אותה וללמד אותה לפי צרכי הדור, כל בני הדור?).

יעשו כל איש ואשה את חשבון נפשם. יעשה כל מי שאחראי לביתו את חשבון נפשו. מה קורה לנו. מה מאיים עלינו? (כתבתי שאני מצטער שאני מפחיד. אבל גם אני נמצא באותו מצב).

עד כאן הפחדה. עכשו אל הצד הטוב והמשמח. אין ייאוש בעולם כלל. צריך לצאת מן הייאוש והפחד ולחפש את הדרך חזרה.

הנה ההתחלה. ומשה רבנו אמר אותה עוד לפני שפתח בדברי ההפחדה.

(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם

בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ

זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

היום אפילו לא צריך לשאול את אבא. מספיק לפתוח ספרים כי ההיסטוריה לפנינו, וצריך עדיין לחפש את המשמעות שלה.

אין סתם. הכל בהשגחה, אם יש עונש זה כדי לעורר. ומי אשם? נשאל את עצמנו, מי התחיל? הוא או אנחנו?

הנה דברי משה.

(ו) הֲ לַיְדֹוָד תִּגְמְלוּ זֹאת

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ (אבא שאתה שלו)

הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (ה' עשה אותנו והעמיד אותנו על הרגלים)

זה מעליב, לקרוא על עצמנו את התואר "עם נבל". אבל יש גם פתרון קל. להיות חכמים. לזכור שה' הוא אבא שרוצה שנחזור אליו.

(מו) שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

קודם כל: לשים לב, לא להתעלם.

ושנית, ללמד את הדור הבא שבאחריותנו. יש תורה. תלמדו ותשמרו.

(מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

התורה הזו מבטיחה חיים. בזכות מה שהיא מחנכת לעשות ולא לעשות.

כך נזכה להישאר כאן בארצנו. כך נזכה להאריך ימים.

לאחר כל ההפחדות, יש לנו למה לקוות.

הבחירה בידנו. אסור ולא נכון להתייאש. אלוקים מחכה לנו שנחזור אליו.

ערב ראש השנה – ניקח איתנו את המסר הזה. איני אומר שזו הדרך היחידה להתפלל ולקבל, כל אחד כפי יכולתו, את מלכות ה'. אבל גם זו נקודת התחלה, ואין שום צורך בעונשים למי שבא מעצמו אל המלך כדי לבקש שיקבל אותו בחזרה. ה' הוא לא רק מלך אלא, עד כמה שזה בלתי נתפס פילוסופית, גם אבא אוהב.

ואבא תמיד מוכן לקבל את הילדים שלו בחזרה.