הגבולות החדים של הקנאות | עצירה למחשבה על פרשת פנחס תשפ״ג

פנחס היה קנאי. וקנאי פועל מעצמו, לשם שמים, בכעס, ומותר לו להרוג.

האמנם?

עיון בפרשה מגלה דגם מתון, מחושב בקפידה ומוגבל מאד של קנאות…

וגם: מדוע שמותיהם של זמרי ושל כזבי נזכרים רק בפרשה הבאה, זו שלנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

סיפורו של פנחס משתרע על שתי פרשיות. הבה נקרא יחד את הסיפור השלם[1].

בני ישראל זונים עם בנות מואב, ומצטרפים לעבודת אליליהן.

ואז:

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה: הוֹקַע אוֹתָם לַידֹוָד – שפוט והענש אותם

וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְדֹוָד מִיִּשְׂרָאֵל – א-לוהים כביכול כועס והריגת העבריינים תשקיט את כעסו.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:

הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר – משה מטיל על הדיינים, להרוג את החוטאים.

אבל עוד לפני התחלת התהליך השיפוטי…

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית

לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – דווקא! לפני כולם!

וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – הם בוכים, כי היתה מגפה, אבל הוא בשלו, כאילו כלום.

ואז מופיע פנחס.

וַיַּרְא פִּינְחָס… וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ … וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם… – רגע, זה בסדר?

וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל– רק עכשו אנו שומעים שפרצה מגפה. (ולכן כולם בכו).

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף – בזכותו, המגפה נעצרה. אז כן, טוב עשה!

כאן מתחילה פרשה חדשה.

והנה ההמשך: אלוהים מתגלה למשה, משבח את פנחס, וממנה אותו לכהן.

ורק בסוף הסיפור אנו שומעים את הפרט החסר.

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי – מנהיג, חשוב, מפורסם

וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא – והיא מיוחסת עוד יותר ממנו, באומתה שלה.

רגע. האם חשוב לדעת מי הם? ואם זה חשוב, מדוע זה נזכר רק כאן, בריחוק של הפסק פרשיות?

ובכן, השמטת שמותיהם של העבריינים מלמדת עקרון גדול… רוצים לחשוב ולמצוא בעצמכם?

****

בעינים עצומות

אם מצאתם, מה טוב. ואם לא, הנה העקרון[2].

לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ

כן, היה כאן משפט.

פנחס הקנאי נהג לפי ההלכה. הוא רק דילג על התהליך הקבוע בתורה.

לא היה צורך בגבית עדויות, כי כולם ראו מה שעשה זמרי. בלשון הגמרא[3] זה נקרא "אנן סהדי", כלומר: כולנו עדים.

העונש כבר נקבע בידי משה רבנו ונמסר אל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ…

פנחס קיצר הליכים אבל עדיין נהג בהתאם לכללים, ולכן חל כאן העקרון של לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט.

הכלל הזה מובן מעצמו. המצרים הקדמונים, היוונים והרומאים, הציגו את דמותו של הצדק עם עינים מכוסות. וכך זה עד היום, מאמריקה ועד הונג קונג. זו דרכם לומר שמבקש צדק צריך להתעלם מן הפרטים שאינם קובעים, כמו זהותו של הנידון, ולהתייחס רק לעובדות, לעבירה.

לכן פנחס לא בחן מי האיש, ולא התייחס לכך שהוא נשיא של שבט.

וזה התורה מלמדת אותנו, כאשר היא מביאה את שמו המלא של העבריין רק בסוף הסיפור.

אז היה כאן משפט – וזו תפיסה שונה לגמרי של קנאות מן המקובל…

****

מתי מותר להיות קנאי?

נכון, קריאה ראשונית בפרשה עלולה להוביל למסקנה שמותר ואף ראוי להיות קנאי, כלומר להרוג עבריין מתוך רגש, "לשם שמים".

אבל זה ממש לא כך!

יש שנים ושלושה תנאים שהקנאי צריך לעמוד בהם לפני שיפעל. שנים נלמדים מפרשתנו, ואחד מדרשת חכמים.

ראשית, קנאות אינה מבוססת על רגש. להפך! זו ענישה מחושבת, שמקצרת הליכים, מדלגת על המשפט הפורמלי, ולכן הקנאות צריכה לעמוד בכל התנאים שנדרשים במשפט עצמו.

כאן דינו של זמרי העבריין היה צפוי וידוע, כמו שאר הנצמדים לבנות מואב ולבעל פעור,

שנית, אין זמן לחכות למשפט. צריך שתהיה סכנה מיידית שיש לעצור. כמו כאן, כאשר עם ישראל כולו היה בסכנה, מחמת המגפה…

ושלישית, חכמינו סברו שלכל הפחות צריך ביקורת חיצונית, של דיין ורב, על המעשה. ולכן דרשו[4] שגם פנחס, לפני קנאותו, הלך לברר את הדין והתייעץ עם משה רבנו…

מעתה נאמר: המעניש וההורג בקנאתו צריך לנהוג בדיוק לפי ההלכה והמשפט.

יש כללים!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (בלק, פנחס) כה ג-יט

[2] דברים (דברים) א יז.

[3] ב"מ ג א.

[4] פסיקא זוטרתא לפרשתנו, רש"י.