הנסיך המאושר, הגרסה היהודית‎ | עצירה למחשבה על פרשת שמות תשפ״ד

בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה את האיש החשוב ביותר בתולדות העם היהודי – והאנושות.

אנו מלוים אותו מרגע לידתו אל אימוצו הניסי בידי משפחת המלוכה במצרים, ומכאן אל הדרך שהוא עושה בחזרה אל עמו.

לעתים יש רגעים גדולים של הכרעה להאבק למען הצדק – ולשלם אחר כך את המחיר. ויש ימים, חודשים ושנים של המתנה, כאשר כל מה שנשאר הוא לחלום ולהתגעגע – ואולי גם לעשות סימנים כדי לא לשכוח מהיכן באת ולאן אתה רוצה להגיע.

(עיבוד של הדף של שמות עח)

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

יש צמתים בחיים שבהם הכל יכול להשתנות. החלטה חפוזה או מוטעית תפסיד עולם ומלואו. החלטה נבונה וישרה משנה את ההיסטוריה.

משה נולד למשפחת עבדים יהודית, אבל גדל כמו נכד של מלך, בעושר מופלג.

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו – הנסיך המאושר יוצא מהארמון[1] כדי להכיר את בני עמו.

וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – הוא מזדהה איתם.

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו ­– ועליו להגן עליהם

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ – לפני שיפעל, משה בודק מי בסביבה

וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל – ואז, בכעס מוצדק, הוא הורג את המצרי.

בחירה גורלית, צעד בלתי הפיך.

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה – יש דברים שאי אפשר להשתיק

וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה – כבר לא נסיך מאושר. לא עוד חיים בארמון.

וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה – וגם עִם עַמּוֹ במצרים לא יוכל להישאר.

****

על הבאר

וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן – לבד, בגלות.

וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר – מקור המים, מקור החיים. במדין, ארץ מדברית, על אחת כמה וכמה.

מה קיוה להשיג? אירוח? עבודה? משה בוודאי לא ציפה להתגייס, שוב, למען הצדק.

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן

הבנות החרוצות שואבות מים מן הבאר, ממלאות את השקתות, ומתכוננות להשקות את הצאן. אבל –

וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם

אילו היה הסיפור מתרחש היום היינו קוראים על כנופיית בריונים שמגיעים לתחנת דלק ומכריחים את הנהגים בתור לא רק לוותר להם, אלא גם לתדלק עבורם.

כך עשו הרועים: הם הניחו להן למלא את השקתות, כדי לחסוך לעצמם מאמץ. הרועות יצטרכו לחכות שהרועים יגמרו להשקות את צאנם שלהם, ואז ייאלצו לעבוד ולמלא את השקתות מחדש.

מתבקש להשוות את מדין לחרן. אפשר להבין מדוע אברהם העריך את ארץ מולדתו. עם כל החסרונות, שם רועה יכלה לשאוב מים בלי שיגזלו אותה. כאן, במדין – לבנות אין סיכוי מול גברים. ואין איש שעוזר להן.

אבל רגע – יש ויש. הוא נחת כאן היום בבואו ממצרים.

וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן

האם נלחם משה בכל הרועים? או שמא היה די במראהו הסמכותי, שהרי עדיין היה לבוש כנסיך מצרי?

***

כוחה של סבלנות

וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם

למדנו: גזילת התור והמים היו מעשה קבוע.

כעת מספרות הבנות לאביהן מה שקרה להן ליד הבאר.

אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן

האב מתפלא.

וְאַיּוֹ  [היכן הוא]

לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ – הוא מצרי, זר, לבדו.

קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם – ואולי הוא, אב לשבע, חושב על מציאת בעל…

אין אנו מתקשים להשלים בדמיוננו את מה שקורה אחר כך.

וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה

משה מוצא בית ובת זוג.

והימים עוברים.

וַתֵּלֶד בֵּן – משה כבר אב לילד.

ומה עם חובתו לעמו? משה אינו שוכח מהיכן בא ולאן הוא רוצה לחזור.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם – כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

מדין, כאן – גלות. שם, במצרים – משפחתו ועמו.

הוא מייחל לחזור ולעזור להם. והוא עושה לו סימנים. כמו שמו של הבן.

והשנים חולפות…

משה לא ידע – אבל הסנה הבוער כבר מחכה לו ליד הר חורב…

המשך יבוא.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (שמות) ב י-יב ; טו-כב