וארא תשע"ז
בפרשה שעברה התלונן משה:
(כב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:
(כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ:
(פרשת שמות)
השיחה נמשכת בפרשתנו. יש בתורה הפסק המציין שהשיחה מתחלקת לשתי פרשיות. מדוע? מסתבר לומר שזו תופעה ספרותית. גם בספרים בני זמננו מקובל לחתוך פרק ברגע מותח. בתורה זה מסיבה קצת שונה. הקורא אמנם רוצה לדעת מה ההמשך, ולפי המקובל בעם ישראל הוא ייאלץ להמתין לקריאה בשבת הבאה (כל שבת קוראים פרשה אחת בבית כנסת לפי חלוקה שהתקבלה בבבל לפני כאלפיים שנה). אבל ההפסקה באמצע נותנת לו זמן לחשוב על מה שקרא.
מה אפשר ללמוד כאן?
משה מתלונן לפני ה'. ה' הבטיח לו שישלח אותו כדי להוציא את עם ישראל משיעבוד, מסבל נורא, מסכנות חיים. אבל הנסיון הראשון של משה לדבר עם הרודן פרעה רק מביא להכבדת הסבל. אז משה שואל: מה הטעם?
האם השאלה של משה היא במקום? האם זו לא עבירה? ובכן, הבה נשווה.
אברהם שואל על העונש של הפיכת סדום ועמורה. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"
איוב שואל על עצמו, מדוע הוא סובל. הרעים מוכיחים אותו שהוא ודאי אשם במשהו, אבל ה' אומר להם בסוף הסיפור: לא היטבתם לומר את האמת כמו עבדי איוב.
מותר לאדם אפילו להתלונן על ההשגחה כלפי עצמו כל עוד זה בדרך ארץ.
ומשה לא התלונן על סבלו האישי. הוא לא היה בסכנה, הוא לא היה בשיעבוד. עם ישראל, אחיו, הם שסבלו, ולגביהם שאל.
ומצאנו במדרש. מובא כאן בדילוגים.
משה תקן להם לישראל סדר תפלה (לאחר הגאולה, לאחר הניסים, בשעה שהכל כבר היה בסדר):
שנאמר כי ה' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים הא-ל הגדול הגבור והנורא (דברים י יז), הגדול – שעשה גדולות במצרים,
הגבור – שעשה גבורות על הים,
והנורא – שהוקם המשכן בימיו, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו).
…
דניאל אמר האל הגדול והנורא (דניאל ט ד),
ולא אמר הגבור
למה? – שבניו מסורין בקולרין, והיכן הוא גבורתו,
…
אמר ר' יעקב בר' אלעזר יודעין היו בא-להיהן שאמיתי הוא, ואין מחניפין לו,
מי שהוא אמיתי ואינו יכול לשבח את ה' במה שנראה לו לא אמתי, לא יאמר מה שלא נסבל מבחינתו, וזה שבח למתפלל ולאלוקים. (מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יט):
***
בפרשתנו ה' עונה תשובה לשאלתו של משה, "למה זה שלחתני".
(ב) וַיְדַבֵּר אֱ-ל-ֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְדֹוָד:
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְדֹוָד לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:
(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְדֹוָד וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱל-ֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
(פרשת וארא)
האבות גם כן הכירו את האלוקים דרך שם הויה. אבל אז זו היתה הבטחה לעתיד, הבטחה שטרם התממשה, ולא היתה אמורה להתממש במהלך חייהם.
אדם יכול לחיות מתוך אמונה, ואשרי חלקו, אבל הוא חי על האמונה. הוא אינו רואה אותה. חיי יום יום מציעים לפניו מציאות הפוכה, כואבת, מדכאת. אם הוא מסוגל לחיות כך, מה טוב.
בימי משה מתחילה הגאולה. ההבטחה מתחילה להתקיים. הברית עומדת להתקיים. מה שאצל האבות היה נסיון של אמונה, איך ממשיכים לקוות כאשר המציאות הזו כה רחוקה, הופך כעת לעלילה מופלאה שמי שרואה אותה מתקשה להאמין למראה עיניו.
גאולה זה עכשו.
יש לשים לב: מה היתה התשובה לשאלתו של משה: הרי הגאולה התחילה בהחמרת המצב? נהיה רע לפני שנהיה טוב.
התשובה היא שכך מתנהל העולם. גם כאשר יש השגחה, גם כאשר יש נסים, זה לא קורה ברגע אחד. קודם צריך סבלנות. לפעמים צריך להחזיק באמונה למרות הקשיים העצומים. אולי אי אפשר לבוא בטענות למי שחדל להאמין או שזה מאד מאד קשה לו. זה טבעי. לא כולנו במדרגת אברהם, יצחק יעקב. ואפילו משה שאל שאלות.
הכלל שעלינו ללמוד מכאן אינו כל כך קל לקבל. לפעמים יש תלאות רבות, ייסורים קשים, בדרך לטוב. הטוב מגיע בהמשך, לא בהתחלה.
נדון במה שמשתמע מכאן בפרשת כי תשא בעז"ה.
***
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: פ
..
(יג) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(פרשת וארא)
ויצום אל בני ישראל – צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם:
(רש"י שמות פרק ו פסוק יג)
רשי מפרש שאותו "ויצוום" הוא עצמו הוראה למנהיג כיצד להנהיג. זה נכון לגבי תקופתם של משה ואהרן וזה נכון לכל הדורות.
וזה נכון לכל תפקיד מנהיגותי. רב בקהילה, מורה בכתה, אב לילדיו, אפילו בעל לאשתו (ואפילו, אבל זה ממש נושא הטעון פירוש בפני עצמו: אדם לעצמו).
כדי להנהיג צריך שלושה דברים.
ראשית, צריך להביא בחשבון את מצבו של מי שמנהיגים אותו. האם הוא סובל מעבודה קשה, מקוצר רוח? אם כן, צריך לבדוק אם אפשר בכלל לדבר איתו. אולי צריך לחכות לפעם אחרת. ואולי צריך לדבר איתו אבל להסביר לו שאנו רק אומרים לו רעיון חשוב, ולמרות שהרעיון הזה לא יתקבל כרגע על דעתו, ולמרות שהוא אינו יכול לדמיין שאי פעם ירצה לחשוב על זה, עדיין כדאי שיכיר את הרעיון. אולי ירצה כן לחשוב עליו כשיכול. ואז ימצא בו טעם. אז זה יכול לפעמים לשנות את חייו.
שנית, צריך להנהיג בנחת. בשפה רכה, במילים נעימות. אף פעם לא בביקורת. לא "למה עשית ככה" או "למה לא עשית ככה"? אלא, מה דעתך? האם לא כדאי לעשות כך וכך. האם כדאי להביא זאת וזאת בחשבון.
חז"ל נתנו לכך דוגמא:
משנה. שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם, ערבתם? הדליקו את הנר.
הזמן קצר והמלאכה מרובה. עוד מעט שבת ואז אי אפשר לעשות כלום. וצריך לארגן דברים (לא נבאר מה הם, אבל ברור שלהדליק את הנר, לארגן אור לשבת, אפשר רק לפני כניסת שבת, והרגע הזה מתקרב והולך, ועוד מעט עלול להיות מאוחר מדי).
… אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
גם אם אתה רוצה להתעלם מן האחריות, זה לא נכון. אדם צריך לקחת אחריות, לפקוד את נווהו, את מקום האוצר שלו.
אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו', צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה.
אמר רב אשי: אנא לא שמיע לי הא דרבה בר רב הונא, וקיימתי מסברא.
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף לד עמוד א)
רבה בר רב הונא ורב אשי מסבירים שהכלל הזה של חכמים ידוע לנו מסברה. מן ההבנה הטבעית האנושית. אם לא תאמר בנחת, מי יוכל ומי ירצה להקשיב לך? צריך לא רק לגרום לעשיה, צריך לחנך, ללמד, להסביר, כדי שבני הבית ירצו לעשות זאת מעצמם.
ואז…
רש"י מוסיף:
צריך סבלנות. יתכן שלמרות שדיברנו בנחת, למרות שהתגברנו על הלחץ לזרז, כי עוד מאוחר מדי, השומעים לא התייחסו, לא עשו מה שיעצנו להם.
מה עושים?
צריך סבלנות. מלשון סבל. המנהיג סובל. הוא סובל שלא שומעים בקולו, והוא שותק, מוותר, מחכה להרגע שכן ישמעו לו.
להנהיג, לחנך, זה גם לדעת שלא תמיד יקשיבו לי. ועלי במקרה כזה לסבול את הטעות, לסבול אולי את העלבון שאני חש, ובעיקר את הדאגה מפני העתיד שכבר לא יסתדר טוב כפי שהיה לו היו שומעים בקולי.
אבל רק ככה זה יעבוד.