ואתחנן ע״ח: ועשית הישר והטוב

האם יש בתורה עקרונות על? כן, ואחד מהם בפרשת השבוע שלנו.

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְדֹוָד[1]

מה עושים כאשר ה"ישר", כלומר הצדק, מתנגש עם ה"טוב", כלומר החסד?

ראובן לווה משמעון, ושיעבד את שדהו. אם אין לו להחזיר, שמעון יגבה את השדה בחובו[2]. כפי שקורה בסיפורים, ראובן עבד קשה וחסך וכעת הוא מבקש לפדות את השדה. לפי הצדק, שמעון רשאי לסרב. אבל האם זה ראוי?

התורה הותירה את ההחלטה בידי המלווה. אבל חכמים הסתמכו על הזכות שהעניקה להם התורה לקבוע תקנות, וחייבו לנהוג לפנים משורת הדין. ה"טוב" עדיף. שמעון המלווה חייב לקחת את כספו של הלווה ולהחזיר לו את השדה[3].

וכן קבעו חכמים את תקנת "בר מצרא". לוי מוכר שדה, ובין המעוניינים גם יהודה שהינו מצרן, כלומר בעל השדה הסמוך. לוי חייב למכור דווקא ליהודה. מדוע? מפני שהמצרן מפיק את התועלת הגדולה ביותר: שני שדות צמודים שנוח לעבד יחד. זה "הטוב".

המצרן קודם רק אם אין המוכר מפסיד כלום. אבל אם קונה אחר מציע תשלום מיידי ולמצרן אין מזומן, או שהמוכר רוצה למכור שני שדות כאחד ויש לו קונה לשניהם ואילו המצרן רוצה רק אחד – במקרים כאלו, ובכל מצב של חסרון למוכר – בטלה זכותו של המצרן.

אבל בתנאים שווים, חכמים ממש נטלו את חופש הבחירה מידי המוכר לטובת המצרן.

.

*   *   *

בין טוב לטוב

ועדיין יש מצבים מאתגרים[4].

מה יקרה אם באים שני מצרנים?

אם באו בזה אחר זה – כל הקודם זוכה. ואם בבת אחת, כיון שזכותם שווה, יחלקו ביניהם את השטח.

ומה יקרה אם אחד מצרן והשני הוא הבעלים המקורי שרוצה לגאול את שדהו? איך מכריעים בין טוב לטוב?

בתלמוד אמרו כי אם כבר פדה הבעלים הראשון את שדהו לא יוכל השכן להוציא מידו. מכאן שלכתחילה יש למכור דווקא לשכן. רק אם הזדרז בעל השדה הקודם וקנה קודם – אז אין מוציאים מידו[5].

בכל מקרה אחר של מכירה, המצרן זכאי לקחת את השדה לעצמו ולתת לקונה את הכסף ששילם.

כפי שכתבנו, חכמים ממש נטלו את חופש הבחירה מידי המוכר לטובת המצרן.

לפעמים זה מקומם. מה יקרה כאשר המוכר והקונה מסוכסכים?

ואפילו אם אומר המוכר: קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל – אפילו הכי קנה המצרן בעל כרחו של מוכר[6].

על כורחו של המוכר – המצרן מקבל את השדה.

מדוע? ובכן, לפנינו יישום של הכלל "כופין על המצוות". מכריחים את האדם לעשות טוב גם נגד רצונו.

מדוע להכריח? יתכן שחכמים סברו שהטוב הכללי, הרווח של המצרן מול זעמו של המוכר, מצדיק התערבות מגבוה בחופש הפעולה הכלכלי. אבל מסתבר שיש כאן ביאור פסיכולוגי עמוק.

גם המוכר העקשן יודע את התורה, יודע שאלוקים ציווה "ועשית הישר והטוב". הוא רוצה לנהוג רק בפעם הזו באופן יוצא מהכלל. חכמים מחייבים אותו להתנהג לפי הבנתו – ולא לפי רצונו החד פעמי. ברגע זה הוא מתנגד, אבל בסופו של דבר, לאחר שיתגבר על התיסכול, הוא ישמח שזכה לעשות מצוה וחסד.

[1] דברים פרשת ואתחנן פרק ו (יח)

[2] רמבם הלכות מלוה כב טז, שו"ע חו"מ קג ט.

[3] זוהי תקנת "שומא הדרא". הגביה חוזרת. בבא מציעא טז ב

[4] בבא מציעא קח ב. וכן הדוגמאות הבאות של מקרי בינים.

[5] שו"ע חו"מ קעה לז

[6] שולחן ערוך חושן משפט הלכות מצרנות סימן קעה, הרמ"א שם.