ואתחנן ע״ט: למענכם!

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

לפנינו תופעה נדירה, כנראה יחידה במינה. המחוקק והמנהיג הדגול, שליווה את עמו שמונים שנה, מכין אותם לקראת היום שבו ייפרדו. משה לא יזכה להיכנס לארץ. העם – כן. הוא – לא.

והוא משתף אותם ומגלה להם עד כמה ביקש והתפלל על זה, שאלוקים ירשה לו.

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

ואלוקים סירב וגם אסר עליו להמשיך להתפלל.

וַיִּתְעַבֵּר (כעס עלי) יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב (די) לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה[1]

יש כאן יותר מאשר הודעת פרידה. זה שיעור חשוב בנושא התפילה. היום זה כל כך ברור עד שאין צורך להעיר על זה, אבל בימים ההם זה היה חידוש מפתיע. האמינו שכדי לבקש בקשות מאלוקים צריך להקריב קרבן ולמנות שליח מיוחד. משה ממחיש שזה לא כך. יש נתיב ישיר אל האלוקים, בלי קרבן, רק בקריאה מהלב. כל אחד יכול להתפלל, ובכל נושא.

ועוד שיעור, שכואב לגלות. לא כל תפילה מתקבלת. זה לא אומר שלא להתפלל, אבל זה לא מבטיח את התוצאה המבוקשת. יותר מכך, משה לפחות שמע מאלוקים שהוא נדרש להפסיק עם התפילות. אנו לפעמים מתפללים ונדמה לנו כאילו אלוקים לא רצה להקשיב לנו ואפילו אינו מסביר למה.

משה כן ידע למה לא נענה, וגם הסביר את זה לעם.

וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם

וזה כבר פסוק שקשה להבין. אילו היה נאמר "בגללכם" היינו מבינים שהעם אשם (וכך באמת פירשו רש"י ותירגום יונתן). ואכן לקמן אומר משה שבגלל העם הוא נענש והם יייכנסו לארץ ורק הוא לא.

וַיקֹוָק הִתְאַנַּף (כעס) בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה[2]

אבל פה נאמר דווקא לְמַעַנְכֶם.

המילה "למען" (עם הטיותיה) מופיעה 69 פעמים בתורה, ותמיד כמו בדוגמא הבאה. בשבילך, לטובתך.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ[3]

מה התכלית הטובה שתצא לעם מכך שמשה לא ייכנס איתם לארץ?

*   *   *

עונש חינוכי

גם חכמינו התלבטו בכך. הנה שתי הצעות, שמצביעות על לקח חינוכי, ואפילו לקח לכל הדורות, ולא רק עבור אלו שנכנסים עכשו לארץ.

אמר לו:

משה, דוגמא אתה עשוי לדיינין.

יאמרו – מה משה שהוא חכם חכמים גדול גדולים לא נשא לו פנים על ידו שאמר (במד' כ' י') שמעו נא המרים – נגזרה עליו גזרה שלא יכנס לארץ

המענין את הדין והמעוותין את הדין על אחת כמה וכמה[4]

בעברית שלנו, אלוקים עונה: גזרתי עליך בגלל שנכשלת, וכעת לא אוותר לך כדי שידעו הדיינים והמנהיגים לעתיד לבוא כמה צריך השופט להיזהר במעשיו, בהחלטותיו ובדיבוריו.

אין ספק שהלקח הזה נלמד מן העונש אבל האם רק לשם כך נענש משה ונדחו תפילותיו? נדמה שבסופו של דבר אין למדרש תשובה מספיק טובה. וזה בדיוק מה שאומר הדרשן בפירוש נוסף.

רב לך – יש לך רב, והרב שליט לעשות בתלמיד מה שהוא רוצה

הדרשן מציע פירוש אחר לשתי המילים הראשונות בפסוק. לא "די לך" אלא "אדון לך". משה צריך לציית גם אם ליבו זועק לבקש רחמים. מכאן לומדים שמותר להתפלל וראוי להתפלל אבל רק אלוקים מחליט ולאדם נשאר רק לקבל. זה המבחן הגדול ביותר למאמין, ומשה רבנו עמד בו ובכך הוא דוגמא לכולנו.

 *   *   *

תורו של הדור הצעיר

הרשו לי להציע הסבר נוסף.

משה כבר בן מאה ועשרים שנה, אמנם הוא כשיר מאד, אבל הוא ישיש. לישישים יש תבונה, אבל אין להם סבלנות כמו שהיתה להם פעם.

בהלכות סנהדרין קובע הרמב"ם את מי אין להושיב במוסד השיפוטי החשוב ביותר של עם ישראל ומדוע.

אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן[5]

מי שיש לו ילדים יודע עד כמה צריך להתחשב בפזיזותם ולא למהר לכעוס עליהם. הסריס לא זכה לזה, והוא גדוש צער על שלא יזכה לילדים, ומרירות הלב עלולה לגרום לאכזריות. הזקן היה פעם אבא, אבל עם חלוף השנים הוא עלול לשכוח ולאבד את הסבלנות שהיתה לו פעם.

לכן זקנים פסולים לתפקיד. למדנו מכאן: גם האדם הגדול ביותר צריך פעם לפרוש. ועד כמה שקשה להיפרד, זה לטובת העם.

משה עונה כאן לשאלה שלא נשאלה, אבל היא מתבקשת. אם הוא אוהב אותם ואם ה' רוצה בטובתם אז למה משה לא מלווה אותם בהמשך? התשובה: משה אוהב אותם ורוצה להצטרף אליהם, אבל אלוקים מבין שזה לא לטובתם. למענם, עדיף לקבל מנהיג צעיר יותר, עם יותר מרץ ויותר סבלנות, גם אם הוא רחוק מלהיות משה רבנו.

[1] דברים ואתחנן פרק ג כג-כו

[2] דברים, ואתחנן ד (כא)

[3] דברים ואתחנן ה (טז)

[4] מדרש תנאים לדברים ג כו.

[5] רמב"ם סנהדרין ב ג