וזאת הברכה ע״ט: לעמוד מול המוות

אלו היו הרגעים האחרונים בחייו של משה רבנו.

בפרשה הקודמת[1], אלוקים מצוה על משה לעלות להר נבו ושם ימות. בפרשתנו, הוא עושה זאת.

וַיַּעַל מֹשֶׁה … אֶל הַר נְבוֹ … וַיַּרְאֵהוּ יְדֹוָד אֶת כָּל הָאָרֶץ…

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ … הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד[2]

הפסוק הזה האחרון, ואולי גם מה שאחריו, עוררו קושי אצל חכמינו.

אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה"?[3]

האם אדם מסוגל לכתוב בשלוות נפש על סוף חייו?

רבי יהודה סבור שלא[4].

עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון

רבי שמעון חולק. לא יתכן לייחס פסוק כלשהו בתורה אלא למשה רבנו.

הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע

זו בהחלט לא היתה משימה קלה, אבל משה רבנו עמד בה, כמו בכל המשימות שהוטלו עליו, באותה מסירות שהקנתה לו אצלנו את הכינוי "עבד ה' ".

הוא בכה, אבל עדיין כתב כל מילה ועשה כל מה שה' ציווה עליו.

*   *   *

הרגע המפחיד ביותר

כל החכמים שעסקו בשאלה הבינו בפשטות שהרגעים אשר לפני המוות קשים מנשוא, גם למשה רבנו. והם לא חששו לנסות להבין מה עבר עליו בשעה הזו. חלקם סברו שאפילו משה לא היה מסוגל לכתוב אודות מותו שלו, ואילו חלקם סברו שמשה הצליח לעשות זאת, אם כי זה עלה לו במאמץ נפשי שבא לידי ביטוי בדמעות.

כמובן, אין אדם יודע איך יגיב על מותו המתקרב ובא עד שהוא נאלץ לעמוד מול התחושה הזו בפועל. ועם זאת, גם חכמים לא חוו עדיין את התחושה הזו בשעה שניסו להבין מה היה משה רבנו מסוגל לעשות ומה לא. אך השערותיהם הם חלק מן התורה שבעל פה שלנו.

ועדיין איננו יודעים: מה בדיוק גרם למשה כאב כה גדול עד שבכה כאשר תיאר את מותו שלו?

*   *   *

הגעגועים של הגר"א

מספרים על הגאון מוילנא שלפני מותו אחז בציציות בגדו ונאנח. אמר: בעולם הזה קונים ציצית בכמה פרוטות וזוכים במצוה. ובעולם הבא אי אפשר לעשות עוד מצוות.

אם נתרגם את המילים לשפת הפילוסופיה הקיומית, יש כאן תחושה שכל אחד מאיתנו יכול לדמיין כבר כעת. צריך לנצל את החיים בעולם הזה, צריך לנצל את הזמן. לפני שיהיה מאוחר.

כך באמת סבר רבי שמלאי.

מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך?

אמר: הרבה מצות אין מתקיימין אלא בא"י, אכנס כדי שיתקיימו כולן על ידי[5]

והנה פרשנות אחרת. משה רבנו ליווה את עם ישראל עשרות שנים, השקיע בהם את כולו – גם על חשבון אשתו וילדיו. היה מוכן למות למענם. "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי", אמר[6].

ועכשו, כשהם עומדים להיכנס לארץ, לא יוכל להמשיך איתם. לא שהוא התאווה לשבת תחת גפנו ותאנתו, או לקיים מצוות התלויות בארץ. הוא רק רצה לראות במו עיניו כיצד הם מאושרים.

אבל לא. עליו למות כאן. בהר. בחוץ לארץ.

*   *   *

התגברות ושליטה עצמית

אם כן, איך הצליח משה להתגבר על עצמו?

התשובה בתוך השאלה. זו היתה התגברות. נצחון של אני על עצמי.

משה ידע שזה מה שה' רוצה ממנו, שאין אפשרות אחרת. בקשותיו להיכנס לארץ נדחו. הוא ימות בהר. כל מה שנשאר הוא לכתוב את המילים האלו, וללכת שמה.

וזה מה שהוא עשה.

לפי רבי יהודה, לא ניתן היה לצפות ממשה שיכתוב את התיעוד הזה על עצמו. לפי רבי שמעון, דווקא כן. משה רבנו, נביא שלא היה כמוהו ולא יהיה, היה מסוגל גם לכתוב את תיאור פרידתו מן העולם בהר, אבל גם הוא, בהיותו אדם, בכה בשעה שכתב את המילים האלו.

[1] האזינו, לב, מח-נ

[2] דברים וזאת הברכה פרק לד א-ה

[3] מנחות ל א

[4] או רבי נחמיה, לפי המובא שם בגמרא.

[5] סוטה יד א

[6] במדבר יא טו וראו גם שמות לב לב.