ויגש עח: תשובה בשמחה

האם ניתן להתפייס ולהתעלם מזכרונות העבר הרעים? נראה מה קורה בין יוסף לאחיו.

יוסף מאיר פנים לאחיו – והם אינם מסוגלים לעמוד בכך

(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף …  וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו

יפה איבחנו חז"ל: בהלה זוהי בושה.

בגלל שהם מתביישים, הם שומרים מרחק. אינם מתקרבים אליו.

איך יעזו להסתכל לו בעינים, לאחר ששמעו את זעקותיו לרחמים מתוך הבור – והתעלמו ממנו.

והם מתביישים לא רק מיוסף, אלא גם זה מזה. וגם – כל אחד מעצמו. איך יכולתי לעשות מה שעשיתי?

יוסף החכם מבין ומקרב אותם צעד צעד.

(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ

קודם כל יש לשבור את המרחק הפיזי. תתקרבו, הוא אומר, והם באים. ואז הוא ממשיך:

(ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם…

(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה[1]:

עצב, כעס. זה טבעי. אבל עכשו תאמצו דרך הסתכלות חדשה. תראו את הצד החיובי. אלוקים עומד מאחורי כל האירועים. והכל יצא לטובה. עכשו, בשנות הרעב, יש לנו הצלה. לא רק לשרוד אלא גם לגדול לעם רב – ואכן כך היה באמת.

האם זה יספיק כדי לפייס את האחים עם עצמם? הכל יצא לטובה, אבל מה עם רגשות האשמה?

*   *   *

האם היתה לאחים בחירה חופשית?

יוסף מציע זוית ראיה חדשה.

 (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים

תסירו מעליכם את האחריות. פתרון נפלא לכל רגשות האשמה. לא אני עשיתי את זה. אלוקים לקח ממני את הבחירה וגרם לי לעשות מה שעשיתי.

מחשבה כזו אכן מסלקת רגשות אשמה, אבל היא לוקחת מן האדם את הדבר החשוב ביותר שניתן לנו:

הבחירה. האחריות.

כותב רבנו הרמב"ם:

רשות לכל אדם נתונה אם רצה … להיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה … להיות רשע הרשות בידו,

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן …

הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה…

לבחירה רעה יש מחיר!

וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה[2].

עם כל הכבוד לעצה של יוסף, זה לא נכון להשליך על אלוקים את האחריות לבחירותינו.

לא צריך לברוח מן האחריות. במקום זה עושים תשובה.

עקירת הרצון כעקירת המעשה…

בהיות השב מכיר את חטאו … היה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא

… הוא מה שאמר הכתוב: וסר עונך וחטאתך תכפר[3], שהעון סר ממש מהמציאות[4]

כאשר מצטערים מכל הלב, ה' מחולל נס: העוון נמחק.

*   *   *

תשובה ושמחה

כמה צריך להצטער ולבכות? הפתעה: תשובה צריכה להוביל, לאחר הצער הראשוני, דווקא לשמחה.

כותב רב גדול בן זמננו:

אסור להפריז ביגון ואנחה

ומי שחטא ובא לחזור בתשובה – די שמתחרט על העבר ומקבל על להבא

ואם משתדל לחזור על דאגתו ולהתעטף בצערו על מה שעבר – הרי לא זו בלבד שאין זו הוספה של תשובה, אלא שזו הוספה של חטא!

… בשעה שאדם מצטער שכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי" (=מצטערת)

ובנוסף לזה צער של כל הסובבים.

ולכן יש לאדם לתת שמחה בלבו

ולשמוח במה שזכה ולגרש את התוגה והיגון, ובזה ישמח אלוקים ואנשים.[5]

במשפט אחד: כדי לעשות תשובה צריך להכיר בחטא, להצטער עליו, ולחזור לשמוח. אלוקים אינו רוצה שנצטער יותר מדי.

[1] (פרשת ויגש, בראשית פרק מה)

[2] (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה א-ב)

[3] (ישעיה ו),

[4] (מסילת ישרים פרק ד)

[5] מכתבי התעוררות, מלוקט מכתבי רבי חיים שאול גרינימן, עמ' נו.