ויגש ע״ט: ממה פחד יעקב אבינו?

הסיפור שלנו מתחיל בהתרגשות ושמחה.

השיירה חוזרת. הנה שמעון החטוף ששוחרר, הנה יהודה, הנה בנימין!

והנה הבשורה הגדולה ביותר לאיש הבא בימים.

בנו, יוסף, עדיין חי.

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם …

וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם[1]

נס. נס אחרי 22 שנה. בפעם הראשונה יעקב יכול להרשות לעצמו לשמוח.

ויוסף מזמין את המשפחה מצרימה.

רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב[2]

לרדת למצרים? האם אין זו התממשות הנבואה שנאמרה לסבא אברהם?

יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה[3]

אבל האם יש ברירה אחרת לנוכח הרעב?

אין זו החלטה פרטית של האיש יעקב, אלא שאלה שתקבע את העתיד עבור בניו ובני בניו, עד אלינו ועד סוף כל הדורות.

מה עושים? מתייעצים עם אלוקים.

*   *   *

הנבואה האחרונה

האם אדם יכול להזמין לעצמו נבואה? אפשר רק לנסות.

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל … וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק

הוא מקריב קרבנות, כנראה על מזבח שכבר אביו או סבו בנו במסעותיהם. והוא מחכה.

ובלילה הוא מקבל תשובה.

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ

אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה (אל תפחד לרדת למצרים) כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם

החלק האישי בתשובת אלוקים מופיע רק בסוף.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ[4]

אז הנה התשובה:

דווקא במצרים המשפחה תהפוך לעם.

ה' מלווה אותו לאורך כל הדרך.

הוא עצמו ימות במצרים, אבל – יוסף הבן האהוב יהיה זה שיכסה את עיניו לאחר מותו.

יעקב מבין היטב גם מה שרק נרמז לו: כאן ועכשו מתחילה גלות מצרים, כפי ששמע אברהם.

ויעקב, שהקדיש את חייו לחינוך המשפחה, חרד לגורל הדורות הבאים. מי ישמור על זרעו, העם החדש שיצמח במצרים, שלא יתקלקלו? מי יכול להבטיח שהם יחזרו אי פעם לארץ, שיהיו ראויים לחזור לארץ, שילכו בדרך האבות?

*   *   *

גטו באמריקה

יעקב מתעורר מן החלום הנבואי

וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע

בניו שומעים את הבשורה. מייד הם נחפזים להתארגן עם המשפחות ועם הרכוש.

הם שמחים. זוהי, סוף סוף, אמריקה של אז. ארץ החלומות והעושר. ויש אפילו תחבורה בחינם, העגלות שנשלחו באדיבותו של מלך מצרים.

אבל יעקב? בקושי הוא מצליח לזוז. בניו הם שמעלים אותו על העגלות. נושאים אותו על כפים.

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה

הם שמחים – והוא כמעט משותק מפחד העתיד. מסתבר כי השאננות והשמחה של בניו, שאינם מבינים את הסכנות של הגולה, רק מחמירים את המצב.

אבל עד שהם מגיעים למצרים, האב מתעשת ונוטל שוב את הפיקוד. הפעם הוא נזכר בראש הבאים.

וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ[5]

כמו תמיד, יש לו תוכנית. יעקב מאמץ את המלצת יוסף, לגור הרחק מן המצרים.

וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן[6]

בימינו, הסוציולוג פיטר ברגר[7] חוקר את צורות ההתמודדות של קהילה מאויימת עם תרבות מושכת. אלפי שנים לפני ברגר, מאמץ אבי האומה שלנו את הדגם המסתגר שלו. כדי לשרוד צריך לשמור מרחק מהסביבה והתרבות המאיימת. עם ישראל יוכל לשרוד רק אם ייזהר לא להתערב בין הגויים. ארץ גושן תהיה הגטו הראשון בהיסטוריה.

[1] בראשית ויגש מה כו-כז

[2] שם ט-יא

[3] בראשית טו י

[4] שם מה א-ד

[5] שם מו ה-ו

[6] שם כח

[7] ברגר, the heretical imperative וראו סיכום אצל משיח, "הלכה בתמורות הזמן", עמ' 133.