ויחי עח: אתה וזרעך

צעירים לא יוכלו להבין זאת.

כאשר אנו מזדקנים, אנו שואלים את עצמנו: מה נשאיר אחרינו? החכמים והטובים ישאלו לא רק: מה נתנו להם כדי שיהיו מסודרים ומוצלחים בחיים, אלא בעיקר: אלו ערכים הצלחנו להעניק להם אל מול אתגרי החיים? מה הם לוקחים איתם לעתיד, אל מול הנסיונות שמצפים להם ולזרעם אחריהם? איך נוכל להבטיח שהם יחושו חלק מהמשפחה, מהבית, מהדרך?

גם יעקב, בשנותיו האחרונות בארץ מצרים, שואל: מה ואיך עליו לעשות כדי להבטיח שעם ישראל, בני ובני בניו, לא ישכחו את דרך אלוקים, הדרך של סבא אברהם ואבא יצחק, גם כאשר הם בגלות, עשירים ומאושרים בארץ לא להם, ארץ גושן, אמריקה של פעם.

 (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף

בקשה אחרונה. לזה אי אפשר לסרב. ומדוע ליוסף,  ולא ליהודה, למשל? מפני שאין כמו אחריות כדי לכוון – לפעמים ממש לאלץ – את המתחייב להיות נאמן לאידיאלים. ויוסף, שהתרחק לשנים רבות, זקוק, לדעת יעקב, לשמירה יותר מכולם.

… וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ – שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי – וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת

יעקב ממש מתחנן!

אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם

(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם

ויוסף מבטיח:

וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:

למה זה חשוב? איזו משמעות חינוכית יש כאן?

טוב ששאלתם. המסר: כפי שהעבר שלכם, בני ישראל, נמצא בארץ כנען, כך גם העתיד. כאן זו רק גלות. זמנית.

יום יבוא, וכולנו נחזור לארצנו.

(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ

וַיִּשְׁתַּחוּ [נח[1]]  יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה[2]

יוסף הבטיח. יוסף נשבע. עכשו יכול הזקן לנוח על משכבו.

*   *   *

הכל נשאר במשפחה

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה …

אפשר שמחלתו גרמה ליעקב לחשוב עוד. מה עם אפרים ומנשה? מה יעשה הסבא למען שני הנכדים, שאותם לא זכה לגדל? כשהיו ילדים, לא שמעו ממנו את הסיפורים על אבות האומה. מה הם כבר יכלו ללמוד ולהפנים מהסביבה בארץ של עבודה זרה ועריות?

(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ…

הנה ההזדמנות. יוסף כאן.

…וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה:

בחינוך מוכרחים להתאמץ. אם לא עכשו – אימתי?

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף

אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי … וַיְבָרֶךְ אֹתִי:

(ד) … וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ

ההתגלות הראשונה של יעקב. בודד, בלי עתיד ברור, אלוקים מגלה לו כי ההבטחה לאברהם וליצחק מיועדת עבורו ועבור זרעו.

בני יוסף צריכים לדעת: יש הבטחה. וגם הם בפנים.

(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ … לִי הֵם

ויעקב מעניק הרבה יותר מנראטיב.

אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה – כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי[3]

ירושה גדולה מחכה להם, נחלה משלהם בארץ ישראל.

נכון, בינתים להבטחה אין ערך מעשי. אבל זה בדיוק הענין. יש להם למה לצפות. וכך גם הם יבינו ויזכרו: מצרים היא גלות, הבית שלנו בארץ ישראל. ממילא – דרך האבות היא גם עבורם, שלהם.

*   *   *

דרכו של סבא

ויעקב הצליח.

מנשה ואפרים הופכים לשבטים בתוך עם ישראל. איש מצאצאיהם אינו חושב להישאר במצרים אצל הצד של אמא וסבתא.

ויוסף, הבן שיעקב תמיד חשש לו, מוכיח עד כמה היטיב להבין את אביו. גם הוא מבקש מהדור הבא שיקח איתו את גוויתו כשיצא לארץ ישראל. הוא חוזר ומיישם את המסר של אבא. שם, לא פה, הבית.

מה למדנו? שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר, שצריך לתכנן איך להשאיר ילדים במסגרת. שאחריות היא אמצעי יעיל לקירוב, ואין כמו דוגמא אישית[4].

ובכך אנו מסיימים את חומש "בראשית", ונפרדים מן המחנך הגדול, אבי האומה שלנו, יעקב הוא ישראל אבינו.

[1] ויש אומרים מלשון השתחויה, שהודה לאלוקים שהצליח.

[2] בראשית מז. יש לשים לב כי למרות שמחלק הפרקים הגוי סיים כאן פרק, הכל הוא רצף אחד ופרשה אחת בתורה.

[3] פרק מח.

[4] וגם הבטחה לשותפות בירושה לא תזיק…