ויקהל ע״ט: לא תבערו אש

עוד לפני המאורעות של פרשתנו, הספיקו בני ישראל לשמוע שלוש פעמים אודות מצות השבת.

כאשר החל לרדת המן, נאמר להם לא לצאת לאסוף אותו ביום השבת[1].

בהתגלות של סיני, נאמר להם איסור מלאכה באופן כללי, זכר למעשה בראשית[2].

בפרשה שעברה נאמר להם כי מי שעושה מלאכה בשבת – מות יומת.

תשאלו: מדוע החזרות האלו? למה לא נאמרו כל הכללים בבת אחת?, זו שאלה מצויינת, וגם רבותינו שאלו אותה וענו עליה.

זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד[3]

בעברית שלנו:

עם ישראל קיבלו את התורה פרקים פרקים. וכפי שהיה מקובל בדורות ההם, המצוות לא ניתנו מסודרות בצורה של חיבור שיטתי. לעתים גם הופיעו שאלות שמשה לא קיבל עליהן תשובה מראש. אנו רואים זאת כאן עם מצות השבת, וזה כלל גדול להבנת האופן שבו ניתנה תורה לעם ישראל במדבר.

הבה ניישם זאת לפרשתנו.

*   *   *

החידוש ופירושי התנאים

במצוות השבת כפי שהיא מופיעה אצלנו, יש חזרה ויש חידוש.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַידֹוָד כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת

זו החזרה. את כל זה ידענו גם מן הפרשיות הקודמות.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת[4]

זה החידוש, אבל, סליחה, זה לא ברור. וכי הדלקת אש אינה מלאכה? ומהי ההדגשה בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם?

גם חכמינו התקשו בשאלות אלו, והציעו את תשובותיהם.

לא תבערו אש – פרט. הבערה יצאת מן הכלל ללמד: מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. אף כל מעשה ומעשה יש בו לחייב עליו בפני עצמו[5]

נפרש: מי שחילל שבת בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כאן לומדים שחייב על כל מלאכה קרבן נפרד.

אין זה נקי מקושי. הרי דיני קרבנות על שגגות טרם ניתנו. אם הדוגמא הזו היא רק הקדמה לדיני קרבנות אלו, האם לא מן הראוי היה לפרש זאת בזמנם ובמקומם?

פרשנות נוספת, על פי העקרון שיש כאן פרט המלמד על הכלל, היא של אחד מתלמידי רבי ישמעאל:

שריפה היתה בכלל ויצאת ללמד, מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין, אינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות ב"ד לא ידחו את השבת[6]

הקושי ברור. האם שריפה הנזכרת כאן היא אחת ממיתות שגוזר בית דין על העבריין?

ושמא יש לפרש בדיוק להפך. הדלקת אש אכן מיוחדת מכל שאר המלאכות – אבל דווקא להקל בה.

הבערה ללאו יצאת[7].

כלומר איסור הבערה אינו גורר חיוב מיתה אלא מלקות.

זה ביאור אפשרי – אבל יוצא דופן. האמנם הדלקת אש פחות חמורה?

ועדיין, יש כאן רעיון חשוב שנשתמש בו כדי להציע פירוש משלנו.

נסכם: כל התנאים מסכימים כי פרשתנו חוזרת על דיני שבת כדי לחדש דין שלא נודע קודם לכן. אבל מה נלמד מאיסור שריפה – לא נתבאר בצורה שאינה מעוררת קושי.

*   *   *

פירושים נוספים

מייד לאחר דיני שבת אלו מופיע נושא חדש: גיוס תרומות לעבודות המשכן. לכן יש מפרשים שהאיסור על הבערה בא לומר שאין לחלל שבת עבור בנית המשכן. מעניין כי בכתבי אוגרית יש תיאור של בנית מקדש אלילי ושם נאמר כי הובערה אש ששה ימים להכנת ציפויי כסף וזהב. התורה קובעת שלא כך ייעשה לאלוקי ישראל[8]

ויש מציעים שהתורה שוללת את ההלכה המחמירה שיקבעו הקראים. אין צורך לבער את האש, כפי שמבערים חמץ בפסח, ממושבות בני ישראל, להפך. חשוב שתהיה אש מוכנה מבעוד יום בבית, כגון תאורת נרות. המעלה בפירוש זה: לכן האיזכור הייחודי של "מושבות" בפסוק, אבל אין זה מתאים לעברית של הפסוק. במקום לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּ היה צריך לומר לא תבערו אש מכל מושבותיכם,

הרשו לנו להציע פירוש משלנו: חז"ל ערכו רשימת מלאכות[9]. כולן מעשים שמכוונים להשגת תוצאה בטווח הרחוק. למשל, זריעה כדי לקבל חיטה, אפיה כדי לקבל לחם ועוד ועוד. מכאן עולה כי הדלקת אש פחות חשובה מכולן, שהרי אינה אלא לאותו רגע עצמו, בין אם המטרה היא לבשל, לחמם או להאיר. כיון שכך, אפשר היה לסבור שהדלקה כזו לא תאסר בשבת, ולכן הוסיף משה את הדין הזה במפורש, כדי למנוע טעות[10]. מכאן למדנו גם שהתורה מאריכה ומפרטת כדי למנוע אי הבנות.

נסכם. כך ניתנה תורה: פרשיות פרשיות, דינים דינים, עם חזרות והוספות, ותמיד הדברים זקוקים לפירושיהם של חכמים.

[1] שמות, בשלח, טז, כו-כט.

[2] שמות, יתרו, כ, ח-יא

[3] ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא ב, סוטה ג א ועוד.

[4] שמות ויקהל לה א-ג

[5] רבי נתן. ירושלמי (וילנא) שבת פרק ז ובניסוח אחר בבבלי שבת ע א

[6] מכילתא דרבי ישמעאל משפטים, מסכתא דנזיקין פרשה ד

[7] ר' יוסי שבת שם.ד

[8] עולם התנ"ך, שמות, לפסוקנו.

[9] משנה שבת ז ב.

[10] וראה גם פירוש הרטום לפסוקנו.