ויקהל פקודי ע"ז

על עקרון ההזדמנות השווה ועל ההתחשבות בנסיבות היסטוריות

יש פרשיות שעמוסות בנושאים מעניינים שמדברים אלינו היום. ויש שקשה למצוא בהן משהו. זו שלנו היא מן הסוג השני, אולם כבר אמרו רבותינו: יגעת ומצאת – תאמין. הנה שני רעיונות חשובים בפרשה.

***

כיצד לקרוא את התורה

פרשתנו ארוכה וחוזרת על מה שכבר קראנו כמה פעמים: ההוראות לבנית המשכן, בקשת התרומות עבורו. מדוע לחזור שוב?

קאסוטו הציע את התשובה הבאה: ניסוח וסגנון הם ענין של תרבות ותקופה. בימים בהם נכתבה תורה היה מקובל לפרט ולחזור לפרט רשימות חשובות. ובנית המשכן והקמתו והתרומות עבורו הן בהחלט ענין חשוב. אולי אין זה הטעם שלנו, אבל זה היה הטעם הספרותי בזמן שנכתבו הדברים בתורה.

ולפי דרכנו למדנו כיצד עלינו לקרוא את התורה – על רקע כתיבתה. הרעיונות העמוקים והחשובים שלה נמצאים בתוך ההקשר התרבותי וההיסטורי שלהם. התורה היא בוודאי חידוש בעולם, חידוש ערכי ופילוסופי, אבל החידוש הזה ניתן לזיהוי דווקא כאשר קוראים את התורה מתוך ההכרות המירבית שמתאפשרת לנו עם הרקע שלה.

ומה שנכון לגבי הסגנון הספרותי נכון לגבי כל הדברים. אם אנו מוצאים ציוויים והעדפות שנראים לנו רחוקים וזרים, הרי זה מפני שהם באמת נאמרו בדור שהיה רחוק וזר. ואם הדור שלנו זכה להנות מהשקפות ישרות וטובות, כמו הבנת השויון היסודי בין בני אדם, כולם נבראו בצלם אלוקים, הרי זה בגלל שהתורה הזו לימדה והשפיעה.

זו המסורת שלנו. נרשה לעצמנו רגע של גאווה מוצדקת.

***

שוע ודל שוים הם

מי בנה את המשכן ואת כליו? מסתבר שהיו רבים שעבדו בכך, אבל התורה מספרת לנו על שנים.

ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְדֹוָד בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:

(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:

(פרשת ויקהל, פרק לה)

רשימת היכולות של בצלאל ואהליאב אכן מרשימה ביותר, במיוחד על רקע התקופה, שבה הטכנולוגיה והכלים שלנו אינם מוכרים. חזרו על רשימת המוצרים שצריך היה להכין מחומרי הגלם הרבים, הביאו בחשבון את העיצוב הקפדני, וזכרו שלרשות המבצעים עמדו בסך הכל כמה חודשים. מסיבה זו העתקתי את הרשימה של פסוקים לא-לג ואת פסוק לה.

היום היינו מכתירים, בצדק, את השניים בתור אומנים ממדרגה ראשונה. כאשר התורה מספרת לנו עליהם, היא מציינת זאת כך:

"בצלאל… וימלא אותו רוח א-להים".

"ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב…"

"מילא אותם חכמת לב לעשות".

כשרונות הם דבר נפלא ויקר ונדיר. אבל הם אינם באמת הישג. הם ניתנים לאדם במתנה. ה' מחלק אותם. הבחירה של האדם היא מה לעשות בכשרונותיו, וכאשר מדובר בבצלאל ואהליאב, הם השקיעו את כשרונות העל שלהם בבנית המשכן. הזכות המופלאה שלהם היא הבחירה להשתמש בכישורים שלהם באופן הראוי והמובחר ביותר. אבל עצם הכשרונות, זו מתנה משמים, לא זה מה שראוי לאדם להתפאר בו.

נתבונן עתה באופן שבו התורה מציגה את שני האומנים.

קָרָא יְדֹוָד בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה … הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

איך מזכירים שמו של אדם? אפשר לקרוא לו בשמו הפרטי – שמות משפחה לא היו קיימים – אפשר בשמו ובשם אביו, או בשם השושלת כולה, ואפשר גם לציין את השבט שלו. אז הכיר כל אחד את שבטו.

מדוע נזכר שם השבט? יתכן שהמטרה היתה לטפח הרגשה טובה אצל שני שבטים אלו. מגיע להם.

לרש"י יש הסבר אחר.

(לד) ואהליאב – משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל

(רש"י שמות לה לד)

לפי רש"י, יש כאן לקח חשוב באיזכור השבטים. מתברר שבעם ישראל היה מידרג. יהודה עמד בראש הרשימה. דן נמצא בסופה. והנה, כאן נזכרו שניהם לשבח.

מה לומדים מזה? מה למד מזה העם? העם הוזמן ללמוד שהכל שוים לפני המקום.

בלשונו של ספר איוב, שוע, השר החשוב והעשיר, אינו חשוב בעיני ה' יותר מאשר דל, עני ואביון.

למעשה, כבר למדנו זאת בפרשת הבריאה, בסיפור יציאת האדם. אדם הראשון נברא בצלם אלקים כדי שכל אדם בעולם ידע ויחוש כי הוא, מעצם היותו אדם, כבר הינו צלם אלקים, חביב לפני הבורא.

אבל כנראה צריך היה להוסיף תזכורת. גם עבור עם ישראל, מקבלי התורה. זה לא משנה ואסור שזה ישנה אם אדם בא משבט מפורסם, כמו יהודה, או פחות ידוע לשבח, כמו דן, או שהוא בכלל גר שעליו נאמרה מצוה מיוחדת של קירוב ואהבה. כל אדם (וגם הגוי שלא התגייר), הוא בעל ערך וחשיבות. יתכן שבפועל אנו מנהלים את חיינו לפי כישורים והישגים. לא כל אדם נבחר לבנות את המשכן, רק בעלי הכשרון כמו בצלאל ואהליאב. אבל השתייכותו של אדם לשבט פחות חשוב לא תמנע מלהעניק לו את המקום הראוי לו לפי יכולתו. זה מה שנקרא "עקרון ההזדמנות השוה" ואנו מוצאים אותו כאן, בפרשתנו.

ועוד אנו מוצאים: כאשר דנים על ערכם של בעלי הכשרון המיוחד לפני ה', ועל ערך השבט שלהם, אנו מוזמנים להיזכר שוב. כל בני האדם שוים, כל אדם יקר באותה מידה, גם שוע וגם דל. וא-לוהים עצמו חתום על השויון הזה.