וישב ע״ט: אַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים

אין שנאה כמו שנאת אחים. קין רצח את הבל. עשו רצה להרוג את יעקב ובגללו ברח יעקב לחו"ל.

יוסף, בגיל 17, היה רק ילד: מפונק שקיבל כותנת עם שרוולים ארוכים, המתאימה למי שאינו נוקף אצבע בבית ובחוץ; הוציא דיבה על אחיו לפני אביו, שלא מחה בו; סיפר על חלומות שעשו אותו למלך על כולם…

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר.. הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו[1]

כה גדולה היתה שנאתם, עד שבשעה שהגיע יוסף לבקרם, כשהם עובדים והוא מטייל, תיכננו ממש להרגו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:

הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת בָּא

לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת

וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ

וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו

תוכנית רצח מושלמת, כולל הסתרת הגופה. הזעם ניכר בסוף. אז נראה מה עוד יוכל לחלום!

*   *   *

המציל הלאומי

הם היו עשרה אחים נגד אחד. ואחד מהם קם להציל את יוסף המסכן וחסר האונים. ראובן, הבכור.

אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד[2]

ושוב:

לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ

ואם גם זה לא מועיל, אז:

אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ

וזה באמת מה שהם עושים.

מה ראה ראובן, הבכור שמוכן תמיד להתעמת, בן לאה השנואה, לצאת נגד כל אחיו עבור בן רחל האהובה, המפונק?

חז"ל זיהו את המניע הכמוס שלו. ראובן נשא איתו רגשות אשמה קשים מאז פרשת בלהה. הוא היה מוכן לאבד את עולמו, את משפחתו, ובלבד שימחה על כבוד אמו. אבל אביו שתק ואיפשר לו להישאר במשפחה.

ויוסף קיבל אותו. כאשר ראה את האחים בחלומו, גם ראובן נכלל ביניהם. היו שם אחד עשר כוכבים, לא עשרה בלבד. וכאשר יעקב פירש את החלום על המשפחה, גם הוא כלל את ראובן בין כל השאר.

הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו? הייתי סבור שנדחיתי מכוח אותו המעשה והוא מונה אותי עם אחי – והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים וגו' – ואיני מצילו?![3]

ולא, דברי ראובן לא נשמעו. הוא דיבר אל האחים בסמכותיות, והם היו כועסים מכדי להקשיב לו. הוא לא ידע להתחבר אליהם ואל רגשותיהם. מי שרוצה שישמעו בקולו, מי שרוצה להיות מנהיג, לא מספיק שיהיה בעל מעמד, כמו בן בכור. עליו לדעת איך מגייסים תמיכה.

זה מה שעשה יהודה, שמתגלה כאן לראשונה בתור המנהיג הבא של בני ישראל.

אבל ראובן, שכמעט הורחק, שזכה לאחוה מיוסף, היה זה שהציג לראשונה את רעיון האחווה. אח לא הורגים. על אח מרחמים.

*   *   *

אחינו האהוב

במשטרים דמוקרטיים, מאתונה העתיקה ועד לארה"ב של היום, צריך לדעת לנאום, לדבר עם העם. גם בעם ישראל נבחנו מנהיגים גם בכוח הדיבור שלהם. רחבעם בן שלמה איבד את מלכותו מפני שאיים על העם במקום לקנות אותו בהבטחות. נאום מוצלח מזהה מצוקה, מציע פתרונות, ונותן למקשיבים, משפחה או שבט או עם, תחושה שהם מחליטים אם להסכים.

יהודה לקח את הרעיון של האחווה, של ראובן, והשתמש בו בצורה הרבה יותר מוצלחת. זה נאום קצר, בן עשרים מילים, אבל עדיין נאום מזהיר.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ

לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו[4]

יהודה אינו משתרר, כמו יוסף, כמו ראובן. הוא מדבר כשווה אל שווים אֶל אֶחָיו. הוא משתמש במילים רכות, תמיד בלשון "אנחנו". החל מנַהֲרֹג ואז וְכִסִּינוּ ויָדֵנוּ.

ואז הוא מגיע לנקודה של ראובן, מזכיר את העובדה שהם כמעט שכחו.

אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא

ואחיו שומעים ומקבלים. יוסף לא ייהרג. הוא יימכר למצרים, וגלגלי ההיסטוריה יתחילו לנוע לקראת קיום האיום שניתן לאברהם: גלות בארץ זרה.

ואנו, הקוראים את הסיפור לאחר אלפי שנים, לומדים משהו חשוב. כמה פעמים יוצא לנו לכעוס, ודווקא על הקרובים לנו ביותר. עבור השעות האלו, צריך שלכל אחד מאיתנו יהיה קול פנימי שיזכיר: על מי אנו כועסים? על מי שהוא קרוב לליבנו (כי זה מה שהכי מכעיס).

כן, זה לגיטימי להתרגז. אפילו על אח – או בן, או לפעמים אבא או אשה או בעל – אפשר לכעוס. אבל צריך גם לדעת להתאפק ולמחול. הרי כולנו משפחה. כולנו אחים.

[1] בראשית, וישב, לז.ט-י ; יט-כ

[2] שם כב.

[3] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פרשה פד

[4] פרק לז, כו-כז