וישלח ע״ט: אבינו מחנכנו

מה מייחד את יעקב אבינו, עד שחז"ל אמרו שהוא "בחיר האבות"?

הוא מחנך. הוא מעמיד משפחה. ובניגוד לאביו וסבו, הוא מצליח להחזיק את כל המשפחה יחד, בטווח הארוך. וזה פרוייקט קשה מאד, כמו שכל הורה יודע. ובעצם כל ילד.

הפעם נתבונן בסיפור קצר, פסוק אחד[1]. זה סיפור שחכמינו ביקשו לצנזר[2], או לפרש שלא כפשוטו, אבל אי אפשר לצנזר את התורה. התורה מגלה הכל, את המעלות, את החסרונות, את הטעויות ואת האופן שבו אנשים גדולים, אבות האומה, התמודדו והתעלו.

איך יתמודד המחנך הראשון בהיסטוריה עם נער שעשה את הבלתי נסלח?

*   *   *

ילד של אמא

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו

האם באמת עבר ראובן על איסור דאורייתא חמור ביותר[3], שמחייב מיתה בכל התרבויות, למשל בחוקי חמורבי[4]? ואולי רק העמיד פנים כדי לצער את אביו, כטענתו של הרב מדן? איני יודע. השאלה החשובה היא: למה.

אומרים שבחקירת פשעים מתחילים בחיפוש המניע. רווח כספי, אהבת אשה, או נקמה. המניע של ראובן לא היה אחד מהם. זו היתה מחאה. מחאה על כבוד אמו. תביעה לשיפור מעמדה בבית.

לאה, אם ראובן, היתה הראשונה שנישאה ליעקב, הראשונה שהביאה לו בנים, ועדיין חשה שנואה. כאשר מתה רחל, אולי בגלל שלאה לא זכתה במעמד המועדף שהגיע לה, אז ראובן רצה למחות.

וראובן היה פזיז. כמו מפגינים רבים, הוא בחר בהתרסה המזעזעת ביותר.

היה עליו לבחור בין שתי רעות, מעמד אמו ופגיעה באביו ובבלהה. והוא טעה בבחירה.

זו התיאוריה של חז"ל, ולמרות שהדברים אינם כתובים במפורש, הם מסתברים.

ראובן היה מוכן לשלם כל מחיר כדי למחות על כבוד אמו.

מה יעשה יעקב?

***

השתיקה

הפסוק מתאר את התגובה בשתי מילים.

וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ

ה"פ" מציין כאן הפסק בין הפרשיות. כלומר סימן גרפי של "שורה חדשה". זה רמז לקורא. משהו כמו "שלוש נקודות" (…) אצלנו או הפסק גדול אף יותר, כמו סוף פרק.

יעקב שמע. ו…

כלום.

יעקב שתק.

יעקב הכיל.

יעקב עשה הרבה מאד בלי לעשות כלום. דווקא בגלל שבחר לא לעשות כלום.

הוא השאיר לראובן להעניש את עצמו בכאב החרטה המאוחרת מדי. והוא נתן לו להסיק את המסקנות וללמוד מה עליו לתקן.

ולדעת שתמיד יש לו מקום בבית.

*   *   *

הלב

חז"ל אמרו: טובה מרדות (עונש של מכה) בלב יותר ממאה על הגב. מה שאדם מעניש את עצמו בצערו וחרטתו מועיל יותר ממאה עונשים אחרים[5]

לפעמים כמובן צריך לגעור, או להעניש. אבל לפעמים העבירה גדולה מדי.

יעקב לא דגל בנקמה, ולא ראה צורך בהרתעה. הוא אהב את כל בניו. הוא לא רצה שראובן ילך בדרך ישמעאל, בדרך עשו.

הדרך לחנך היא ללמד את התלמיד או הבן לחנך את עצמו. ראובן לא ידע להתגבר על הפזיזות שלו, זו היתה ההזדמנות שלו להפיק לקחים.

ואכן, זה מה שקרה.

באותו פסוק, לאחר השתיקה של יעקב, נאמר:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר

ראובן נשאר במשפחה, בעם ישראל.

הפסוק מכנה את יעקב ברגע הנורא ההוא יִשְׂרָאֵל. זאת מפני שההחלטה שלו היתה דגם לכולנו עד היום הזה.

רוצים לחנך? רוצים ילדים טובים? חשבו על הנסיון של יעקב מול הכשלון הגדול של בנו. צריך להכיל, לתת לבן הכושל את התחושה שהוא חלק מהמשפחה.

הוא יחזור.

[1] וישלח לה כב

[2] משנה מגילה ד י.; בבלי שבת נה ב.

[3] ויקרא אחרי מות יח ח.

[4] מלול, קבצי הדינים מהמזרח הקדום, עמ' 145, סעיף 157.

[5] ברכות ז א.