זכרונות וחרטות | עצירה למחשבה על פרשת וישלח תשפ״ד
לאחר עשרים ושתים שנה יעקב חוזר עם משפחתו מן הנכר.
מדוע הוא שולח שליחים לעֵשָׂו מייד עם בואו?
ממה יעקב פוחד, ועל מה הוא הצטער?
איך יעקב מתקן את העבר?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
יעקב אבינו חוזר לארץ כנען.
הדבר הראשון שהוא עושה זה לשגר לאחיו שליחים.
יש ליעקב מַטָּלָה, שמחכה יותר מעשרים שנה.
הוא מדווח לו בקצרה: הייתי אצל לבן, התעכבתי וכעת אני חוזר עם רכוש.
מתברר שעֵשָׂו מלך באדום, והוא יוצא למלחמה, לבסס את שלטונו. אך הוא עוזב הכל ויוצא אל אחיו.
איך לפרש את זה?
הדבר האחרון ששמע מאמו[1] היה שאחיו זומם להרגו. היא הבטיחה להודיע כשזה ישתנה. חלפו עשרות שנים, וההודעה לא באה.
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד – הוא פוחד. מאד. האם עֵשָׂו בא להתנקם?
הוא זוכר את האיום מפעם, ואת אופיו האלים של עֵשָׂו – אך אולי גם מגיע לו שעֵשָׂו ישנא אותו?
וַיֵּצֶר לוֹ – מה מעיקה היא הרגשת אשמה, כותב כאן הרש"ר הירש
יעקב נזכר[2] :
עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים – תאומים אך שונים כל כך.
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה – עשו בציד והוא בבית.
וְהוּא עָיֵף – מדוע לא הציע מעצמו אוכל לעֵשָׂו?
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי – לאחיו אין כוח להיזכר במילה נָזִיד, לכן הָאָדֹם הָאָדֹם.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי – האם זה הזמן לדבר על בכורה? לפני האוכל, ועֵשָׂו חלש?
ואחר כך – גניבת הברכות.
אמו לחצה עליו, אבל הוא שיתף פעולה.
אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ – משקר לאביו כדי לגזול את אחיו.
קודם האמין יעקב שצריך בכורה כדי לזכות לברית, לקבל את ברכות אברהם.
ואולי, לא במודע, היה תחרותי כי סיפרו לו שאפילו בלידה תפס את עקב אחיו.
אבל בכורה לא קונים בתנאי לחץ וניצול. אם בכלל.
והברכות – האם זה מה שיקבע את העתיד? ואם כן, ודווקא אם כן, האם גזילה ורמאות הן הדרך?
ממש לא!
אדם זוכה לברכה לפי מעשיו. אדם זוכה למעמד לפי בחירותיו.
בשעתו, יעקב שמח. הבכורה והברכות שלו. עכשו, בדיעבד – הוא רואה רצף טעויות וניצול.
עליו לתקן את העבר. להחזיר מה שלקח.
בכורה, עבור עֵשָׂו, זה כבוד, לא דרך האבות שאינו מעוניין בה.
ואיך מחזירים ברכה?
יעקב, כדרכו, מתכנן כל פרט. אבל האם עֵשָׂו יתן לו הזדמנות?
****
תיקון
המפגש[3]:
יעקב מסדר את הנשים והילדים כדי להראות לעֵשָׂו כבוד – כבוד של בכור.
ויעקב עצמו: וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.
ועֵשָׂו? הפתעה!
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ – עֵשָׂו אוהב אותו!
וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ – אחיו אפילו לא שם לב לנוכחותם לפני שהתחבקו!
עכשו – החזרת הברכה.
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתִּרְצֵנִי – אם אני רצוי לפניך
קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ – הברכה היא שלך.
ושוב, הפתעה[4]:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ
עֵשָׂו שכח, עֵשָׂו סלח!
הוא אפילו רוצה שישמרו על קשר, כמו אחים. אבל זה כבר יותר מדי עבור יעקב, שרק החינוך בדרך האבות בראש מעייניו.
עוד מפגש אחד ממתין להם, האחרון. ששים שנים חולפות. יצחק אביהם מת, בגיל מאה ושמונים.
בטכס רשמי[5], כמו קבורה, צריך לדעת מי הולך ראשון. ישמעאל, למשל, נהג כבוד ביצחק בקבורתו של אברהם.
וכאן: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו – עֵשָׂו ראשון.
ואז, האחים ילכו כל איש לדרכו בפעם האחרונה: עֵשָׂו למלכותו, יעקב לחנך את צאצאיו בדרך אברהם ויצחק.
זו ורק זו – היא הבכורה והיא הברכה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] בראשית (וישלח) לב, ח
[2] בראשית (תולדות) כה, כז-לא; שם כז, יט.
[3] בראשית (וישלח) לג, ג-ה; י-יא
[4] בראשית (וישלח) לג, ט
[5] בראשית (וישלח) לה, כט