חג פסח תש״פ: השרדנים, או: ספרו את הסיפור‎

שלום וברכה

הלילה הזה שונה מכל הלילות. הלילה הזה כולנו מפחדים – אבל מתגברים.

הלילה הזה נספר את סיפור יציאת מצרים, ואת הנס שאנחנו מחכים לו.

כן, אנחנו יכולים.

הפעם יש לכם ארבעה עמודים לקרוא. אבל יש המון זמן בסגר בבית… מציע להדפיס ולקרוא מחר עם המשפחה הגרעינית.

חג כשר, שמח ובריא!

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בניגוד לאיש המדע, נדמה שההיסטוריון נידון תמיד להתאכזב. יש לו יותר שאלות מאשר תשובות. במקרה הטוב ביותר, מלאכתו היא איסוף של פירורי מידע ובנית השערות.

בכל זאת, התוצר הסופי שלו, ככל שהוא מוטל בספק, במיוחד בנוגע לפרטים, כמו תאריכים, עדיין מעניק לנו תובנות מרתקות.

למשל על עצמנו ועל עמנו.

פרופסור יהודה באואר הוא היסטוריון, לדבריו חילוני לחלוטין. בערוב שנותיו הרשה לעצמו לכתוב ספר מסות, ששמו מסביר מייד איך הוא מתקשר לנושא שלנו ולזמן שלנו, פסח תש"פ. כלומר כאן ועכשו.

לספר קוראים "העם החצוף".

אני מעתיק קטע די ארוך, בדילוגונים קצרים. אני מקוה שתתפעלו מזה כמוני.

 

אנחנו כאן.

ואל נקל ראש באמירה פשטנית זו…

השם "ישראל" הוזכר בשנת 1208 לפני הספירה, בכתובת שפרעה מרנפתח ציווה לחרוט במצרים לאחר מסע [כיבוש] בארץ כנען.

"ישראל הוּשַׁם, אין לו זרע". לא ברור אם התכוון לדגן או להמשך ביולוגי.

הוא כותב ואילו אני הקטן כותב שורות אלו ב-2012, כלומר 3220 שנים אחרי שהאיש התיימר להרוס את "ישראל". ואני יושב בירושלים, במדינת ישראל…

אין אנו יודעים מי היה אותו "ישראל" שהפרעה המכובד טען להשמדתו, אך יותר מסביר להניח שמן הקבוצה השבטית הזאת התפתח והרבה הרבה יותר מאוחר התגבש העם היהודי.

 

עד כאן הציטוט של ההיסטוריון, שכתב זאת לפני שמונה שנים.

האם תסכימו איתי שמן הנתונים האלו עולה מסקנה מחמיאה למדי?

אנחנו שרדנים.

כדי לשרוד, אמר פרופסור ויקטור פרנקל, האיש ששרד את השואה והמציא את הלוגותרפיה, צריך לא רק איך אלא גם למה.

הנה מה שההיסטוריה יכולה ללמד אותנו.

 

 

*   *   *

מפסח לפסח

 

מה אנו יודעים על הפסח הראשון של עם ישראל, כפי שהוא מתואר בספר שמות? מעט למדי. עם ישראל גר, משפחות משפחות, בין המצרים. הוא כבר לא משועבד, לא עובד קשה, אבל הם עדיין נחשבים לעבדים, רכוש המדינה ופרעה. עם זאת, יש להם, לכל משפחה, בית משלהם, אוכל ושתיה, כסף או שוה כסף לקנות מוצרים – אפילו שה קטן לצורך קרבן הלילה.

אבל לחיות זה לא רק לאכול ולשתות. והחיים היו מבלבלים מאד עבור עם ישראל.

הם יודעים שפעם, לפני כמעט מאה שנה, זה היה אחרת. כשהם ירדו למצרים, הכל היה טוב. יוסף ניהל את המדינה והם חיו בעושר ואושר.

אבל אלו סיפורים מהעבר. כעת, ומזה כמעט שמונים שנה, הם נתונים לשיעבוד. עבדים מנוצלים. הם אינם מסוגלים אפילו לגונן על ילדיהם מאיום במוות. הם חסרי אונים. לגמרי.

תנסו לדמיין דור ועוד דור ועוד דור שנולדים לחיים כאלו. הפחד, הסבל. הם כבר אינם מכירים משהו אחר. ואשר לעתיד – האם פעם יהיה אחרת?

נכון, היתה להם מסורת, מהסבים אברהם ויצחק ויעקב, שבעצמו עוד ירד למצרים, שהם לא שייכים לכאן. שהם אמורים לצאת וללכת לארץ כנען, שתהיה שלהם, ארץ נפלאה. אבל האם זה היה יותר מאשר חלום?

נכון שדברים השתנו באופן חד מזה תשעה חודשים. הם כבר לא נשלחים לעבודות כפיה. המצרים פוחדים מהם. אבל כמה זמן תהיה להם שלווה?

ואשר לרעיון לצאת ממצרים – זה נראה מופרך, בלתי אפשרי. הרי אפילו משה, שהופיע פתאום וחולל מופתים, לא היה מסוגל להוציאם עד שפרעה יתן לו רשות.

צריך לזכור את נקודת המבט שלהם. הם לא ידעו את המשך הסיפור. הם שמעו ממשה מה אמור לקרות, וגם זה די חלקית. הם קיבלו הוראה: להכין מצות, לארוז חבילות, להתכונן. להביא קרבן ולמרוח דם על מזוזות הבית – אז זה נשמע פחות נורא מאשר היום.

ואז לחכות. עוד מעט יהיה טוב מאד.

אולי החלק של לחכות היה הכי קשה.

ובינתים, כפי שכולם מצטטים היום בווצאפ, יש סגר. כולם נשארים רק בבית.

להם לא היתה רשות אפילו לצאת למאה מטרים כדי לעשות קניות.

נכון שאצלם זה היה לילה אחד בלבד, או חצי לילה.

עכשו השאלה: האם היה להם קל לחכות בסבלנות, לבצע את הטכס של הפסח, להאמין בנס?

 

*   *   *

לתת אמון

 

חכמינו הביעו שתי דעות סותרות לגבי יכולתם של בני ישראל, ערב מכת בכורות, לתת אמון בנס שעומד להתרחש. לפי דעה אחת, שמסופרת במדרשים ובגני הילדים, כולם האמינו והיו יראי אלוקים. לפי דעה אחרת, רוב העם נכשל. לפי הדרשה הזו, רק חמישית יצאו בחיים ממצרים.

איני בא לנסות לשחזר את ההיסטוריה אלא את המצב הנפשי של מי שנמצא בסגר ערב מכת בכורות. עד כמה היה להם קל להאמין באלוקים, במשה, בנס?

סביר מאד שהם היו במצב של נע ונד, רגע מחזקים את עצמם שתשע המכות מוכיחות שהמסורת על הגאולה אכן אמיתית ומשה הוא השליח, ורגע מתמלאים ספקות. אולי יש שם איזה טריק. ובכלל, גם אם תהיה יציאת מצרים, אפילו הלילה, האם אני ראוי לזה?

האם בכלל יש מישהו שיכול להסתכל בעצמו ולומר: כן, אני צדיק, לי מגיע? בכל הדורות, בכל המקומות?

השעות האלו, מהקרבת הפסח ועד לחצות, היו להשערתי מרגשות וקשות כאחת. ראינו דברים מופלאים, אבל מה עומד להתרחש עוד מעט? האם אנו נינצל? האם ההבטחות יתקיימו? איך אפשר לדעת בודאות?

אז זהו, שאי אפשר.

כמונו היום ובכל זמן ועידן, היה עליהם לבחור אם לתת אמון או לא. וכמו שכולנו יודעים, זה ממש לא קל.

אלו שהיו להם ילדים, והצליחו בחינוך, הקרינו לילדים בטחון ושמחה. אנו מחכים כאן, ועוד מעט פרעה יבוא להתחנן לפנינו שנלך. רק תחכו ותראו במו עיניכם, ותוכלו לספר לילדיכם ולנכדיכם בארץ ישראל הנפלאה.

אלו שפחות הצליחו, היו מתוחים, וזה מה שהילדים שלהם לקחו מהזמן הזה. מתח ופחד. וכמובן זה מצב נפשי מתבקש בתנאים ההם.

אלו ואלו נגאלו. אנו יודעים את סוף הסיפור שלהם.

ואנו היום במצב דומה… בלי לדעת את הסוף.

 

*   *   *

מתנת הסגר

 

הלילה הזה כולנו משפחות גרעיניות. כולנו נשב לבד בליל הסדר, לבד או עם האדם הקרוב ביותר. נחיה את החרדה של נגיף שאי אפשר לראות בעין, ובניגוד לימים של מכת בכורות, לאף אחד אין הבטחה שהוא לא יחלה. ויש כאלו שיש להם חולים במשפחותיהם. ויש כאלו שהם כבר חולים בעצמם…

והנה, דווקא הלילה הזה יכול לתת לנו מתנה יקרה מאד.

את עצמנו.

להתחזק, להתגבר, לבחור לתת אמון.

לגלות את יכולתנו לשמוח בלי וודאות.

על סמך מה? ובכן, קראו שוב את הפתיח של פרופסור באואר. הפרעונים נעלמו. אנו כאן. אלוקים איפשר את השואה אבל גם נתן לנו מדינה. אלוקים שלח את הקורונה אבל אחת התוצאות היא שהוא איחד את כל האנושות. כולם, יהודים ולא יהודים, משתפים פעולה כדי לשרוד.

החיים מלאים מהפכים, אבל הכל יכול להתהפך לטובה. ואת המשמעות המפתיעה והטובה והמשמחת מגלים רק בהמשך, או בסוף.

איני מתימר לדעת מה אלוקים רוצה מאיתנו, ולמה הוא שלח לנו את הקורונה, לנו כאן בארץ ישראל, לנו היהודים בכל העולם, ובעצם לכל האנושות. נבואה ניתנה אתם יודעים למי. גם מה שכתבתי על מתנת הקורונה, כהזמנה לאחדות, זו השערה שלי. לא יותר.

אם יש ודאות, הרי זוהי: מה שכתוב ברמב"ם. להשתדל לעשות תשובה. במקרה שלנו, זה אומר ללמוד ממה שעובר עלינו כדי להשתפר.

הלילה הזה נאלץ לשמוח כמעט בכוח. כדי להצליח בזה, נבחר להסתכל בדברים החיוביים. בין בהיסטוריה של העם ובין בהיסטוריה הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו.

הנה תזכורת משמחת מתוך ההלכה של סדר פסח: אם יש לנו בעבר דברים כואבים, מביישים, עבירות, זה ממש לא נורא. הרי הלילה זה מתחילים בגנאי ועוברים אל השבח. מה זה משנה מה היינו. מה שמשנה זה מה אנו בוחרים להיות.

הבה נבחר לספר את הסיפור. נבחר לתת אמון. באלוקים, במסורת, בגאולה שתבוא, ואיך שהיא תבוא.

נבחר לחפש בתורה ולפי התורה את מה שאנו יכולים להיות, רוצים להיות, חייבים להיות, כדי להיות טובים יותר, בנים למסורת של אלו שאמרו "נעשה ונשמע" אבל גם שאלו שאלות וחיפשו תשובות וחוללו שינוי לפי האמת שגילו.

הסגר הזה ייאלץ אותנו להיות עם עצמנו. אנו עשויים לגלות, במפתיע, שאנו בני אדם טובים ומעולים הרבה יותר ממה שחשבנו שאנחנו, או ממה שהאמנו שאנחנו יכולים להיות.

אנו מסוגלים לחשוב, לשאול, לספר, להאמין, לקוות, להתפלל. לקבל החלטות טובות וליישם.

להתגבר על הספקות ועל הפחדים ולגלות את אלוקים: בחוץ, בהיסטוריה; ובתוכנו, מדבר אלינו דרך המלאך הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו: היכולת שלנו לחשוב, להבין, להרגיש.

בלי נבואה, אני עדיין יכול להבטיח: כולנו עתידים לצאת מהלילה הזה עם שלל גדול מאד. העושר הגדול ביותר. האמונה, לא, הידיעה, שאנו מחוברים לעם, לאלוקים, לפסח.

לתורה. שמחכה לכולנו.

ספרו את הסיפור!

הלילה הזה אנו מספרים את הסיפור לעצמנו. בשנה הבאה אלוקים יזכה אותנו להיות בני חורין, ונספר, שוב, את הסיפור לכל קרובינו וחברינו. היום בתקוה. בעוד שנה מתוך ידיעה וזכירה.

אז יימלא שחוק פינו. אז נסתכל אחורה אל היום הזה והלילה הזו ונחוש גאווה מוצדקת. הפכנו את הסגר למנוף להתקדמות, הוכחנו לעצמנו שאנו הטובים ביותר שאנו יכולים להיות.

אנחנו השרדנים, ואנחנו יודעים למה אנו שואפים ושיש לנו את כל היכולות שצריך לזה.

אלוקים איתנו.

ספרו את הסיפור!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *