בפרשתנו למדנו על מצות השנה השביעית ועל התוצאות החמורות של אי שמירתה: גלות.
אבל גם לאחר שחזרו בני עמנו מן הגלות עדיין היו שנכשלו ועברו על איסורים.
מה תיקנו חכמים כדי למנוע תמיכה וסיוע לעבריינים ואיך בכל זאת שמרו על הקשרים החברתיים בתוך האומה?
מה בין הזמן ההוא לזמננו? ומה מוטל עלינו לעשות כאשר גם אנו חיים בתוך ציבור שאינו יודע להעריך את התורה והמצוות?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
פעם בשבע שנים[1] מתקיימת שַׁבַּת הארץ.
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד
שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר – וכל עבודות האדמה אסורות.
אך אם עַם ישראל לא ישמרו[2] את המצוות, הם יצאו לגלות, וזה באמת מה שקרה לנו.
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה (אשליך, אפזר) בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב (ותירדפו ותושמדו)
וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה – ואכן ארצנו היתה שוממה בידי הגויים.
אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה – כנגד מצות שמיטה שלא קויימה!
ועדיין, גם לאחר השיבה מן הגלות, בימי חכמינו, היו שעבדו את הקרקע בשביעית, חרשו וזרעו.
תחת השלטון הזר של הרומאים בארצנו לא היה אפשר לכפות על העבריינים לשמור מצוות שביעית כראוי.
וזה מוביל לשאלה מורכבת: איך חיים עם שכנים שאינם מקפידים על המצוות ועל מצוות שביעית במיוחד?
אז והיום?
****
שמירת מרחק באהבה
חכמים קבעו[3].
אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית:
מחרישה וכל כליה… אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר.
מה ההבדל בין מגל לבין מחרשה? ובכן, זה נאמר בסוף המשנה:
כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה – אסור; לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר – מותר
מחרשה יש לה רק שימוש אחד: לחרישה, האסורה בשביעית. לכן אסור למכור אותה לחשוד על השביעית. אבל מגל יד משמש גם לתיקונים בבית. מגל קציר מיועד לקצירה, אבל מותר לקצור כמות קטנה לצורך אישי בשביעית. לכן מותר למכור את שניהם.
בית שמאי אומרים: לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית
ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשחטה.
איננו יודעים בוודאות מהי מטרת רכישת הפרה, שמיועדת בעיקר לחרישה. אבל אם ביכולתנו לייחס לקונה מטרה שאינה אסורה, כך נפרש ולכן נמכור לו את הפרה. זה נקרא לתלות בהיתר.
בפירוש אסורין – רק אם הקונה מצהיר שיעבור עבירה, רק אז אסור לעשות איתו את העסקה.
נשים לב: חכמינו לא אסרו קשרים כלכליים עם עבריינים כמו חשודים על השביעית. אין דרכם של התורה וחכמים ליצור מרחק – וכל שכן איבה – בין יהודים ליהודים, בין נאמני התורה לבין אלו שאינם מקפידים על ההלכה. לכן אם אפשר – תולים בהיתר.
****
חיים משותפים בזמן הזה
הרמב"ם[4] מסביר את ההלכה:
אמר ה': וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. הכוונה בזה – מי שֶׁעִוְּרָה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עוורונו ותוסיף להתעותו, ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות.
תאוות – רצונות שיכולים להיות רעים ללא פיקוח עצמי. דעות רעות – מידות, תכונות פסיכולוגיות רעות. למשל, לאדם חמדן קשה להתגבר ולא לאסוף פירות שביעית יותר מצורכו וצורך משפחתו, אלא כדי לעשות בהם סחורה – וזה אסור.
והנה ההבדל הגדול בין הימים של אז לימינו שלנו.
בימי חז"ל ידע העבריין שהוא עבריין, הבין שהוא עושה דבר אסור ולכן קיבל בהבנה שרוב היהודים מסתייגים ממנו וממעשיו. אבל היום – רוב היהודים מסביבנו אינם מבינים מה לא בסדר באורח החיים שלהם, ללא תורה והלכה.
אז מה אפשר לעשות? הרב נחום רבינוביץ[5] עונה:
בדורנו, רבים גדלו וחונכו ללא תורה וללא מצוות. לכן, אם מודיעים להם על מצוות אלו ואחרות, אם מוכיחים אותם לגבי מעשים אסורים, התוכחה אינה מועילה כלל. זה רק מרחיק אותם!
כדי שיבינו צריך לספק רקע. להסביר.
וזו גם הדרך שהתוו לנו רבותינו מאנשי כנסת הגדולה ועד ימינו: דרך החינוך.
בדורנו, כל המאמצים צריכים להתמקד בחינוך: איך יחזרו אל נותן התורה אם לא יודיעו להם את טעמי התורה?
לא רק: זה אסור וזהו זה, אלא: מדוע. לשם מה.
אז זה הפרוייקט שלנו: לְלַמֵּד את התורה וטעמיה.
למשל: מה הם הטעמים והתכליות של מצוות שביעית. ומה משמעותם גם בזמן הזה. וכן בכל מצוה ומצוה.
וכמובן, עלינו לדעת ולהבין את הטעמים והתכליות בעצמנו כדי שנוכל ללמד ולהסביר.
אז בזה מתחיל הפרוייקט שלנו: לִלְמֹד את התורה וטעמיה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] ויקרא (בהר) כה, ד
[2] ויקרא (בחקותי) כו, לג-לד
[3] משנה שביעית ה ו-ט
[4] פירושו לשביעית ה ו; ויקרא (קדושים) יט, יד
[5] מלומדי מלחמה, הערבות בצבא, עמ' 57, 62, 65.