חסד או משפט? | עצירה למחשבה על פרשת קדושים (ופרקי אבות א') תשפ״ד

מה עדיף? להעניש את הפושע או לרחם עליו?

ובכן… זו מחלוקת.

זו מחלוקת בפרקי אבות, בין שמעון הצדיק (פ"א מ"ב) לבין רבן שמעון בן גמליאל (שם יח).

וזו מחלוקת בסוגיה בין רבי יהודה הנשיא לחבריו.

וזה רלוונטי עד היום, מפני שעודף רחמים במשפט הורס את האדם ואת החברה…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

במשך עשר שנים, בין 1929 ל1939, סבלה ארצות הברית ממה שנקרא "השפל הגדול". כמעט 13 מיליון בני אדם היו מובטלים. הורים וילדים סבלו מתת תזונה. מספר הילדים שמתו אינו ידוע.

בימים ההם כתב אלברט מַלְץ את הסיפור "בקבוק החלב".  הייתי ילד כשקראתיו, ואיני יכול ואיני חפץ לשכוח אותו.

אב מובטל. בתו הקטנה חולה, זקוקה לחלב. אבל – אין עבודה. לאף אחד.

אז הוא לוקח את בנו – כבן שמונה או עשר – לגנוב בקבוק אחד של חלב מעגלתו של חלבן. האב, אדם ישר מאד, מתכונן לכל אירוע ותקלה, והנער מצליח לגנוב ולברוח.

ואז תקלה בלתי צפויה. הבן רוצה לשמח את אביו:

– אתה יודע, אבא, זה קל. יכולתי לקחת עוד אחד. תרשה לי לקחת מחר שנים, אבא?

האב שותק. והבן מפציר בו, עד שהאב מתפרץ:

הרי זו גנבה!

והוא חוזר: זוהי גנבה.

והוא עומד בדרך כדי להסביר:

היודע אתה כי אסור לגנוב? – ודאי, אבא.

היודע אתה כי עשינו זאת רק בגלל אחותך? מימי לא גנבתי דבר. תמיד עבדתי עבודה קשה. אני פועל טוב. תמיד פירנסתי את משפחתי. תוכל לשאול את אמך והיא תעיד על כך…

ואין האב נרגע, אם הוא נרגע, עד שהבן מבטיח לו:

אך אני לא אגנוב. אהיה אדם חזק כמוך, ואמצא לי עבודה, ברצינות, אבא!

הסיפור הזה נגע לליבי. איזו דילמה נוראה. האיש הישר נאלץ לגנוב כדי להציל את בתו התינוקת, גניבה שיחזיר ברגע שיוכל. החשש הגדול שלו הוא פן הבן ילמד ממנו שזה בסדר לגנוב.

****

בין רחמים לדין

בפרשתנו[1] קראנו:

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט – ברור מעצמו.

לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל- אל תרחם על העני בזמן הדין.

המדרש מסביר[2]:

שלא תאמר: עני הוא זה. הואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו – אֲזַכֶּנּוּ, ונמצא מתפרנס בנקיות…

ביאור קצר: המשפט והצדק מחייבים את העני, אבל האם לא הגון יותר וטוב יותר לחייב את העשיר לפרנס את העני האומלל והדחוק?

השאלה הזו נידונה בסוגיה תלמודית[3].

רקע: דוד המלך היה לא רק לוחם, אסטרטג ונואם מזהיר – וגם ירא שמים להפליא – אלא גם, מתברר, שופט נאמן[4]:

וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ.

ושואלים:

והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה וצדקה – אין משפט?

אין זו שאלה של פשט. דוד עשה משפט כשצריך ועשה, לפי הצורך ובהזדמנויות אחרות, צדקה כלומר חסד.

אך השאלה המאולצת מובילה לרעיון:

איזהו משפט שיש בו צדקה? דן את הדין  וראה שנתחייב עני ממון – ושלם לו (השופט) מתוך ביתו (על חשבון השופט)!

זה משפט וצדקה! משפט לזה שהחזיר לו ממון, וצדקה (חסד) לזה ששילם לו (עבורו) מתוך ביתו.

השופט ממזג צדק וחסד. מחייב את העני כי הוא אשם, אבל משלם עבורו כי אין לו לעני לשלם…

הדעה הזו חולקת על מדרש ההלכה, אבל היא מאד מדברת אלינו.

נניח שהיו תופסים את האבא ששלח את הבן לגנוב את בקבוק החלב. העקרון של משפט שיש בו צדקה יחייב את המערכת המשפטית לשלם עבורם לחלבן. ובמקרה זה, אנו יודעים שהאב יחזיר את הכסף ברגע שיוכל…

באותה סוגיה, רבי יהודה הנשיא (רבי) סבור כמו מדרש ההלכה, ונימוקו רלוונטי במיוחד בימינו.

חסד ומשפט מיועדים לכל העם, ולא רק לנזקקים.

מי שמרחם על העניים הגזלנים מלמד אותם לגזול. מי שאינו מחייב את המזיקים לשלם הופך את העשיר לטרף. קשה שלא לחשוב כאן על ארצות הברית, שבה בעלי רכוש אינם זוכים להגנה מפני הפושעים כיון שהם, הפושעים, "מסכנים".

לכן: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. לרחם ולפטור את האשם מאחריות – זה עוול!

ורבי מציע קריאה משלו:

משפט וצדקה: לזה משפט – שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה – שהוציא גזילה מתחת ידו.

קודם כל, אומר רבי יהודה הנשיא, צריך להציל את הגזלן מן העוולה שלו. שיחזיר!

רק אחר כך נחשוב איך לעזור לו.

וזה גם לטובת כל העם…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (קדושים) יט, טו

[2] ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות ב

[3] סנהדרין ו ב

[4] שמואל ב ח, טו