חקת ע״ח: ואלו מלחמות ישראל

אנו חוצים קו היסטורי: 40 שנה חלפו מן הפרשה הקודמת. מכאן ואילך אנו מלוים את עם ישראל, דור הבנים, בדרכו אל ארץ ישראל.

והנה – המלחמה הראשונה שלו.

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל … וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי

וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַידֹוָד וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם

וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם…[1]

כדאי להכיר: אמצעי חשוב בלימוד המקרא הוא להשוות בין סיפורים ואירועים. את סיפור הקרב הזה כדאי להשוות לשתי מלחמות אחרות, אחת שכמעט היתה ואחת שהיתה באמת.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים … פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר[2]

זו המלחמה שלא היתה – בגלל הסכנה הפסיכולוגית. בני ישראל לא היו מסוגלים להתמודד. לא בשלב הזה. לכן אלוקים לקח אותם בדרך אחרת, ארוכה יותר אבל גם בטוחה יותר.

יותר, אבל לא לגמרי. הרי אי אפשר לברוח לגמרי ממלחמות.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם…

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ… וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק[3]

זהו. עצרו כאן, ומצאו את ההבדלים בין המלחמה של אז למלחמה של פרשתנו. (מי שרוצה לדלג רשאי להמשיך מייד…).

*   *   *

לקחת יוזמה

במלחמת עמלק העם לא ברח. אבל היה זה משה שתיכנן את הקרב ויהושע הוא שגייס את החיילים. ועם זאת המלחמה היתה מאבק קשה שיש בו עליות ומורדות – עד בוא הנצחון.

במלחמה מול מלך ערד לא נזכרים משה ויהושע. עם ישראל, הדור הצעיר, לוקח אחריות למלחמה. הוא לא נשבר לאחר המפלה ואפילו נפילת השבויים אינה מייאשת אותו. הם מתפללים ומקבלים על עצמם נדר, כפי שנהג יעקב אבינו בצאתו לנכר, ואז הם יצאו למלחמה – וניצחו.

מסיבה זו לא נזכרו שמותיהם של מארגני הקרב. מטרת הסיפור הקצרצר הזה היא להראות לנו איך התבגרו והתחשלו בני ישראל במשך ארבעים שנה של נדודים במדבר. הדור החדש אינו נרתע, לא מפני מלחמה, ולא מפני כשלון. והוא לוקח אחריות אישית לניהול הקרב.

הדור הזה ראוי להילחם ולכבוש את הארץ המובטחת.

*   *   *

כוח לחיים

שלוש תקופות הן בתולדות העם שיצא ממצרים. הינקות, שבה צריך היה לשמור עליו מפני חשיפה לעולם מסוכן שיגרום לו לברוח אחורה. הילדות – שבה היה זקוק למנהיג אחראי, שיחליט עבורו וגם ימשיך ללוות אותו בכל רגע. ואז – ההתבגרות. לקיחת אחריות והתמודדות עם מפלות.

רק דור הבנים היה בוגר דיו כדי לתפקד מול קושי נורא כמו מלחמה. למרות הכשלון ההתחלתי, ואפילו בלי הליווי של משה רבנו. הם ידעו להתפלל ולקבל על עצמם קבלה מועילה כדרך אבותיהם, והם ידעו להערך לקרב. ואכן ניצחו.

זה נכון בחיי העם וזה נכון בחיי הפרט.

גם החיים הפרטיים שלנו מלאים מלחמות. לא עם נשק נגד אויב, אלא מול קשיים. ויש גם תבוסות. צריך לדעת להתרומם מן המפלה ולהמשיך. לפעמים המאבק מול גורם חיצוני, לפעמים עם רגשות שליליים בתוך עצמנו.

הנה כלל חשוב בחינוך. כהורים, אין אנו יכולים למנוע מילדינו עימותים. אנו יכולים רק לעזור להם להכין את עצמם, ולדחות את הנסיונות המחכים להם עד לגיל שהם יתבגרו ויוכלו להתמודד.

עד אז, עליהם ללמוד שהחיים מלאים בעימותים, קשיים, נסיונות. לפעמים גם כשלונות ומפלות. מה שצריך הוא לא להישבר. צריך להתחזק, לפנות אל ה', ולחזור להתמודד.

זו הדרך היחידה להצליח.

וכפי שאנו צריכים לתת את הידיעה הזו לילדינו, כדאי שנזכור אותה גם אנחנו. לעתים אפשר לדחות את ההתמודדות, אך היא בוא תבוא, ועלינו להיות חזקים, לא לפחד מכשלונות, אלא לחזור ולהתמודד – ולנצח.

[1] במדבר פרשת חקת פרק כא א-ג

[2] שמות פרשת בשלח פרק יג יז-יח

[3] שם פרק יז ט-יג