חרדה וכעס | עצירה למחשבה על פרשת שמיני תשפ״ג

נדב ואביהוא בני אהרן הכהן הגדול הביאו קטורת זרה ונענשו במוות. אסון נורא קורה ביום הגדול ביותר.

משה חוזר לנהל את הענינים. הוא מלמד הלכה לאהרן ובניו הנותרים, והוא בודק שלא היו עוד טעויות ביום ההקרבה הראשון שלהם במקדש.

והוא מגלה… בעיה.

והוא קוצף, ורק אז הוא שואל ומברר מה קרה שם בדיוק. והוא גם חוזר בו כשגילה שהכל היה בסדר.

מדוע קצף משה? איך הוא התמודד עם הקצף? איך הקדים הנצי"ב מוולוז'ין את הפסיכולוגיה בת זמננו?

ומה אנו לומדים לגבי עצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

איך מתמודדים עם מוות? איך מגיבים כאשר היום הגדול ביותר מביא איתו אסון בלתי הפיך?

זה מה שקרה, ביום חנוכת המשכן, לאהרן, לבניו – ולמשה רבנו.

התחלתו של היום לא לימדה מאומה על מה שצפוי בהמשך.

א-לוהים מאשר את קבלת הקרבנות לרצון בדרך של נס[1]:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים – מכת ברק פוגעת בקרבנות ושורפת אותם

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם – וכולם שמחים.

אבל אז…

שני בני אהרן, נדב ואביהוא, מרשים לעצמם משהו משלהם[2].

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם – יוזמה עצמאית.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְדֹוָד – והעונש הנורא ביותר

איך מתמודדים עם זה? משה רבנו מסביר[3] בהמשך, לאהרן, אבל גם לבניו ובעצם גם לעצמו:

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד – כך לומדים, בדרך הקשה, שצריך להקפיד על הכללים. בעבודת א-לוהים במקדש אין מקום ליוזמה עצמאית, לרגשת הלב. יש כללים וחריגה מהם עולה ביוקר. כפי שייאמר בהמשך נדודיהם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

בזמנים כאלו, כל אדם מתעורר לפשפש במעשיו, וללמוד מה מותר ומה אסור. ולכן משה רבנו מזהיר אותם[4] לשמור ולהקפיד על הכללים, במיוחד כעת.

רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף … וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ – אל תנהגו מנהגי אבלות

פֶּן תָּמֻתוּ – בעצמכם ראיתם, ממש עכשו, מה עלול לקרות…

****

בסבך הרגשות

ומשה גם מתחיל לבדוק מחדש את כל מעשיהם – או מחדליהם – של אהרן ובניו. והנה – בעיה.

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה, וְהִנֵּה שֹׂרָף – האם שוב עברו קרובי משפחתו על ההלכה?

והוא כועס, והוא קוצף:

וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?

מדוע? הרי היה די לדרוש ולשאול – בלי לכעוס?

נכון, לפעמים צריך המחנך להראות כעס כלפי המתחנך. אבל רק כלפי חוץ, כעס הפנים ולא כעס הלב[5]. אף התירו חכמים[6] לאב לשבור כלים קטנים כדי להרתיע את בני משפחתו, שישמעו בקולו.

אבל הפועל קצ"פ, שמופיע שבע עשרה פעמים בתורה, מהן פעמיים בפרשתנו, מציין כעס גדול.

רעיון מפתיע מלמדנו הנצי"ב[7].

אינו ראוי לקצוף טרם חקור דבר – כשבודקים אירוע, לא כועסים.

אבל נרתע מפחד העונש – משה נבהל, לא לגבי עצמו אלא לגבי אחייניו, ולכן כעס כל כך.

משה רבנו, בחיר האדם, פחד ממה שיכול לקרות לאחייניו!

התורה אינה מספרת לנו על הקשרים המשפחתיים של משה ועל רגשותיו, אבל קל לשער מה הרגיש כלפיהם, האהבה וגם האחריות.

האם לא הוא זה שמינה אותם להיות כהנים? האם הכין אותם מספיק מראש?

רבנו הנצי"ב הקדים את מסקנותיו של המחקר הפסיכולוגי המודרני. פחד, וכל שכן חרדה, מובילים לכעס.

כמו כל הרגשות שלנו, גם הפחד אינו רע בפני עצמו. צריך לדעת להשתמש בו.

כידוע יש שלוש תגובות אופייניות לפחד וחרדה: שיתוק, בריחה – ותקיפה. הכעס, שמלווה בהפרשת אדרנלין, מעניק לאדם כוחות יוצאי דופן בשעת חירום.

גם משה רבנו היה כפוף לחוקי הבריאה. לכן החרדה הטבעית לגורל אחייניו יצרה כעס. לכן הגיב כפי שהגיב.

****

מה עושים עם כעס

משה רבנו קוצף, ומה הוא עושה? ובכן, הוא שואל ומברר. מדוע באמת לא נאכל הקרבן?

זו לא שאלת האשמה, אלא בירור. אולי יש הסבר סביר למחדל.

וטוב ששאל, כי אהרן משכנע אותו בדרשה הלכתית שזו לא עבירה, אלא להפך, הוא ובניו נמנעו מאכילה שאינה ראויה[8]. ואז –  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

נלמד מכאן לגבי עצמנו.

לכולנו יש רגעים לא קלים, כולנו מגיבים בחרדה, בכעס, בקצף, אבל יש מה לעשות עם זה.

פחד וחרדה הם רגש חשוב, וגם כעס, אבל צריך לדעת לשלוט בהם, לכוון אותם.

וזה אפשרי. על ידי בירור. על ידי שיחה. זה מה שנקרא "ויסות רגשי".

וכולנו יכולים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (שמיני) ט, כג-כד

[2] ויקרא (שמיני) י, א-ב

[3] ויקרא (פרשת שמיני) י, ג

[4] ויקרא (שמיני) י, ו-ז

[5] ספר מסילת ישרים פרק יא

[6] שבת קה ב.

[7] העמק דבר (ויקרא (שמיני) י, טז.

[8] ויקרא (פרשת שמיני) י, יט-כ