טמאים אבל טהורי לב | עצירה למחשבה על פרשת בהעלותך תשפ״ג

הם היו טמאים, אבל ליבם היה לשמים.

הם רק רצו להקריב קרבן פסח.

כמו כולם.

הם ביקשו הלכה חדשה, וא-לוהים נתן להם מה שהם ביקשו.

ומה אנו לומדים מזה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

זה היה בחודש הראשון, בשנה השניה בצאתם ממצרים, למרות שהסיפור מופיע רק בפרשתנו.

ואיזו מצוה מופיעה בחודש הראשון, שנקרא אצלנו ניסן?

נכון מאד, קרבן פסח.

אבל יש תנאי סף כדי לזכות למצווה הזו. ולא כולם עמדו בהם[1].

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא

לכן הם באים להתלונן.

ואולי לא זו המילה הנכונה.

בניגוד לכל התלונות שנאמרו במדבר, על מחסור במים, על מחסור במזון, תלונות שלא היו לשבחם של בני ישראל, כאן הפניה באה מן הרצון להיות חלק מן העם.

להשתתף בקרבן.

ואנו קוראים:

וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו – הם מוצאים את משה ואהרן יחד, אבל פונים אל משה.

אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם – זו העובדה וזו הבעיה.

וְעַתָּה – זה דווקא לא נאמר כאן, אבל זה די מתבקש. המילה הזו, המופיעה חמשים וארבע פעמים בתורה, מציינת מעבר מן הנתונים אל הפעולה.

לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְדֹוָד בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

והמילה נִגָּרַע מצלצלת עד היום באזני הקורא. במה אנו גרועים מאחרים, וכי לנו לא מגיע להשתתף בהקרבת קרבן הפסח. למה איננו כמו כולם?

****

מצוה והשתייכות

רגע, זה משהו שצריך להבין.

מדוע אי הקרבת הקרבן היא חסרון? מדוע הם חשים פחותים וגרועים מאחרים?

לא ידוע לנו מי היו ומה היה הידע שלהם אודות כללי הקרבה וכללי טומאה. ולכן יתכן לפרש את פנייתם באופנים שונים, ברמות שונות.

לפי אחד המדרשים הם היו עסוקים במצוה, טיפלו בארונו של יוסף שהעלה משה ממצרים, וכך נטמאו. ולפיכך התלוננו: זו מצוה וזו שכרה?

לפי חלק מהמפרשים, הם הגיעו עם דיונים הלכתיים מפולפלים, שנשענים על הלכות טומאה וטהרה. אבל האם הדיונים המאוחרים שמופיעים בתלמוד ובמפרשיו היו ידועים לאלו שזה עתה קיבלו את התורה, ואולי לא את כולה?

הם הכירו את ההלכות הבסיסיות, מציע הרש"ר הירש.

לדבריו – הם גילו בשאלתם שהבינו את כל צידי הספק.

עובדה שהם מזכירים את המילה בְּמֹעֲדוֹ שתשמש את התנאים כדי להוכיח מתי קרבן כמו פסח דוחה את השבת (קרב גם בשבת) ואת הטומאה (כאשר רוב הציבור טמא, בניגוד לכאן, שהם מעטים).

החזקוני אינו מייחס להם ידע תלמודי מופלג אך מציע שיחזור לפי מה שודאי ידעו: אמנם הם טמאים, אבל שנה קודם לכן, במצרים, אכלו את הפסח במצרים, גם במצב של טומאה.

אולם נראה שטענתם פשוטה ויסודית. הם רק רצו להביא קרבן, בזמנו, כמו כולם. בפשיטות, בתמימות, בלי חכמות ובוודאי בלי פלפולים.

לָמָּה נִגָּרַע, הם אומרים. כיון שכל אחד מעם ישראל רוצה להשתייך, לזכות לעשות מצוות כמו כל אחד אחר.

ולכן אותם טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ הם יקרים מכל יקר.

הם מראים לכולנו עד כמה בני ישראל אהבו את התורה והמצוות.

כמה הם רצו לשמוע בקול א-לוהים.

****

לב זה לא מחסן

"אור החיים" מצביע על הקושי הגדול ביותר בפנייתם. ראוי לצטט:

ומה מבקשים? ליתן להם תורה חדשה?

אבל – זה בדיוק מה שהם מקבלים! משה שואל את א-לוהים והלכה מתחדשת.

ביקשתם? קיבלתם!

וכך הפרשה הקצרה הזו מלמדת אותנו דברים חשובים.

ראשית – יש רצון טבעי להשתייך, להיות חלק מהעם – ולעבוד, כמו כולם, את א-לוהים.

שנית – א-לוהים מוכן לבוא לקראתנו, אפילו לחדש הלכה, לתת לנו תמיד הזדמנות נוספת.

והלקח השלישי והאחרון?

צריך לדעת לבקש!

אותם טמאים לנפש יכלו להישאר באהליהם, עם צער ותיסכול, אולי להתלונן בינם לבין עצמם. אבל אז – שום דבר לא היה משתנה.

כדי לשנות – צריך לדבר. לפעול.

וזה מה שהם עשו. וכך הם זכו להקריב באותה שנה את קרבן הפסח אם גם חודש מאוחר יותר, וגם זכו להוסיף הלכה בישראל.

ומעל לכל, הם לימדו אותנו לְדַבֵּר. לומר מה כואב, לבקש פתרון.

וכשפונים עם הבקשה הנכונה אל הגורם הנכון – מקבלים. אפילו תורה חדשה, כדברי אור החיים…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (בהעלותך) ט, ו-ז