כוחי ועוצם ידי | עצירה למחשבה על פרשת שמיני תשפ״ד

איך זה קרה ששני בני אהרן הגדולים, נדב ואביהוא, בחרו להביא אש זרה ביום הראשון של עבודת הכהנים, מייד לאחר שירדה אש משמים לאות רצון?

איך נולדה הטעות שלהם?

ומה אפשר ללמוד מזה, לכולנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

המשכן נבנה, אהרן ובניו למדו ממשה את העבודה בימי המילואים, והם עושים הכל במדוייק[1].

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים – מכת ברק שורפת את הקרבנות, שהרי המזבח עומד תחת כיפת השמים.

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם – א-לוהים קיבל את העבודה לרצון!

אבל אז –

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ (כלי הקטרה)

וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְדֹוָד – הם נכנסים פנימה, אל הקודש, כדי להקטיר על מזבח הזהב.

חז"ל משחזרים[2] את השיקול שלהם: אמנם זכינו, וירדה אש מן השמים אך עדיין – מצוה להביא מן ההדיוט. לאחר שהתקבלו הקרבנות, תורו של האדם לעשות ביוזמתו האישית.

יש כאן רעיון עמוק. על האדם להתקדם, להתפתח, להוסיף משלו.

אבל לא כאן. זו אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ועל זה נאמר[3]: לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה.

והעונש מיידי:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד

וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְדֹוָד

****

הטעות של נדב ואביהוא

מתבקש לשאול: מדוע האמינו נדב ואביהוא שיש להם זכות הקרבה? הנה, שני אחיהם, אלעזר ואיתמר, לא עשו כלום. אז מדוע הם לקחו על עצמם את היוזמה הזו, המסוכנת כל כך?

ובכן, זה לא התחיל היום.

נחזור אחורה, עוד לפני שהוקם המשכן. משה לוקח את אהרן, את הזקנים ואת בני אהרן למה שהיינו קוראים היום "חוויה התגלותית"[4].

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל – צריך להבין שמדובר בחוויה ולא במראה של ממש, שהרי זה לא יתכן.

וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ – הם התקרבו ועלו למדרגה רוחנית גבוהה ולא קרה להם כלום.

מי הזמין אותם לעלות? ובכן, א-לוהים עצמו אמר זאת למשה[5]!

עֲלֵה אֶל יְדֹוָד

אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל – שני בני אהרן הצעירים חשובים יותר מן הזקנים!

מה הם יכלו להבין? בעל המדרש הגדול משער:

היו משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן

והיו אומרין מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים בשררה על הצבור?

האם עלינו להבין שהם התאוו לרגע שבו יירשו את אביהם אהרן ואת דודם, הנביא משה? יתכן שהחשבון שלהם היה שונה, חיובי יותר.

נדב ואביהוא נועצו ביניהם: הלא אנו נבחרי האומה, שהרי א-לוהים הזמין אותנו להתגלות. בוודאי אחד מאיתנו יירש את משה והשני את אבא.

אבל האם אנו ראויים לזה? עלינו להוכיח את עצמנו!

כעת, לאחר ירידת האש מהשמים, זה המבחן. "אש מן ההדיוט" – משלנו.

וכמובן משה השאיר לנו להבין את זה בעצמנו…

והם טעו. ונענשו.

וזה מה שאמר משה לאהרן:

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ – לאחר שא-לוהים הזמין אותם להתקרב אליו, הם טעו והתקרבו יותר מדי…

****

במותם ציוו לנו

ומה אפשר ללמוד מהמשך דברי משה, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (יכבדוני)?

זוהי נחמה.

אמנם, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם – נדב ואביהוא מתו ולא נשאר להם זכר[6]. אבל יש להם הרבה תלמידים.

כולנו.

אנו לומדים מהם מה לא לעשות.

הפסוקים הבאים כמו נאמרו עבורם ועבור הסיפור שלהם.

משה רבנו[7] מזהיר שלא לומר: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל (ההישג) הַזֶּה.

במשלי[8] נאמר: אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת יְדֹוָד וְסוּר מֵרָע.

השיעור הטוב ביותר הוא כידוע דרך דוגמא אישית…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (שמיני) ט, כד – י, ג

[2] מדרש אגדה (בובר) (ויקרא (שמיני) י, א

[3] שמות (תצוה) ל, ט

[4] שמות (משפטים) כד, ט-יא

[5] שמות (משפטים) כד, א

[6] במדבר (במדבר) ג, ד

[7] דברים (עקב) ח, יז

[8] משלי ג, ז