כי תבוא ע"ז

הבכורים הפרטיים שלי

הנה תמונה אידיאלית: יהודי המתפרנס מחקלאות, מתגורר בנחלתו, זוכה לקצור את פירות עבודתו. עכשו הוא יקח את הפירות הראשונים, המובחרים, ויביא אותם בכל הדרך הארוכה אל המקדש המיועד. יש טכס הודאה, ששיאו בקריאת קטע קצר של תודה.

(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה … וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ …

(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ

נעצור לרגע כאן. יש המון לומר, אבל צריך משהו קצר, שיהודי, גם חקלאי פשוט, יזכור לומר בעל פה. מה הכי חשוב לומר ולחשוב ברגע הזה?

(ניסוי מחשבתי: אילו היה מוטל עליכם לנסח קריאה לביכורים, מה הייתם כוללים בה? עכשו תמשיכו).

(ה) … אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה

וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט – וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

מתחילים מהסבל. אברהם אבי האומה נולד הרחק מכאן (בעירק של היום), גלה ונדד – וכך היה גם עם בני בניו. כדי לחסוך מילים, הסיפור מדלג על כל סיפורי ספר בראשית, ומגיע ישר לעם ישראל במצרים. ודווקא כאן – התעצמות, ריבוי לא טבעי. ובהמשך, כידוע, צרות צרורות.

(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:

מה עשינו? התפללנו.

(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְדֹוָד אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ

תפילה עובדת.

… וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

ניצלנו.

כיון שהסיפור חייב להיות קצר, מושמטים ענינים רבים. אולי החשוב שבהם, מתן תורה, כלל לא נזכר בו.

הסיפור מדלג עד ערב הכניסה לארץ. משה מבקש שנזכור: אלוקים לקח אותנו לארץ ישראל ונתן אותה לנו במתנה.

(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

עד כאן ההיסטוריה של העם. הדגם הקצרצר הזה כל כך מוצלח עד שחז"ל השתמשו בו כדי ליצור את הבסיס להגדה של פסח.

רגע, לא גמרנו. בניגוד לפסח, בביכורים צריך להוסיף את הפן האישי.

(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְדֹוָד[1]

בכך תמה ונשלמה מצות הביכורים. ועכשו נתחיל לנתח מה שקראנו בכלי הפסיכולוגיה החדשה.

***

הנראטיב של התורה

הפסיכולוגיה הנראטיבית מלמדת אותנו כי לכל אדם, (בדרך כלל שלא מדעת), יש נראטיב, סיפור מנחה שבו הוא מפרש את חייו. ממה עלי לחשוש? למה אני רשאי לקוות? איך עלי להתנהג? יש נראטיבים בריאים ויעילים ויש שאינם כאלו.

קריאת הביכורים היא הדרך של התורה ללמד אותנו נראטיב. המסר הוא פשוט מאד. החיים קשים, אבל יש דרך ויש מטרה ויש מי שישמע תפילה ויושיט יד.

וכאשר יש רגעי הצלחה, צריך לדעת לשמוח וגם להודות עליהם.

חשבו על החקלאי שמקבל את מצות הביכורים. מה שקראנו בפרשה הוא תיאור אידיאלי. הלא לא כל השנים ברוכות ביבול (ויש גם מחלות ואבדנים). ובכל זאת, כאשר היבול מלבלב בשדה, החקלאי צריך לומר: הנה, אני בארצי, עובד ורואה פירות. עכשו צריך לומר תודה. יש לי אדמה ויש לי מקדש. והנה הפירות הראשונים של השנה. אני יודע: ה' בחר בי ובעמי ונתן לי את כל הטוב הזה.

זה נכון גם לגבינו.

***

ביכורים של היום הזה

זוכרים את הניסוי המחשבתי? עכשו ניישם אותו.

נכון שאין לנו מקדש, ורובנו איננו מגדלים פירות באדמה. אבל למי מאיתנו אין ייסורים והתמודדויות? ולפעמים, ה' ישמרנו, גם סבל ואבדן. ולמרות הכל, אנו שורדים ומתאמצים וזוכים להצלחות.

זה נכון גם בתחום הרוח.

לעתים אנו דומים לאברהם התועה והמחפש יותר מאשר לעם ישראל שקיבל את התורה וזכה בהדרכתו של משה רבנו. לחלקנו – אבל בימינו רק לחלק קטן מאיתנו – היתה הזדמנות להוולד אל תוך הנראטיב הנכון. ובעצם, גם בין אלו שגדלו על התורה ועל הנראטיב שלה, האם יש מי שפטור לגמרי מספקות ושאלות והתחבטויות?

דווקא על הרקע הזה מעריכים יותר את ההשגים ואת ההצלחות.

מפעם לפעם יש רגעים, לפחות פעם בשנה, שבהם אנו רואים פתאום את הפירות שקצרנו. פירות שבולטים פי כמה על רקע המאמץ שהוביל אליהם. לפעמים זה הישג כלכלי, אבל לא רק. ההצלחות החשובות ביותר הן בתחום שאינו נאמד בכסף. זוגיות, משפחה, ילדים. ורוחניות: השגים לימודיים ותובנות אינטלקטואליות. כל אלו הם פירות שניתנו לנו, שעליהם יש להודות.

הנה נוסח מעודכן לקריאת הודאה בזמן הזה.

אבינו הקדמון נדד בגלות ואבות אבותינו התענו במצרים. לאחר שה' גאל אותם והביא אותם לארץ, הם חזרו ונכשלו. זה סיכום ההיסטוריה שלנו: חטא, גלות, ייסורים ורדיפות. והנה, פתאום הגיעה הגאולה. חזרנו אל ארצנו, והנה אנחנו כאן.

והנה הביטוי האישי: נולדתי לעם ישראל, העם שאלוקים בחר בו. למרות שגם לי היו ייסורים, מתוכם צמחתי והתפתחתי. כעת אני יכול להתבונן בפרי עמלי – ולהודות.

רגע, עדיין לא סיימנו.

(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

אם זכינו בטוב, בשפע ובחכמה, לא רק שנודה לאלוקים שנתן אותם לנו, אלא נזכור לחלוק לאחרים מן העושר שלנו. זה מתחיל בבית, אבל לעתים יש לנו הזדמנות לעזור גם לרחוקים. לא תמיד זה ענין של כסף. לעתים די בחיוך ומילה טובה והרבה אמפתיה, לעתים צריך עצה טובה למי שזקוק, או חיזוק באמונה, או לימוד של תורה ומחשבת ישראל. כל אחד עם היבולים שה' זיכה אותו להצמיח.

[1] (דברים, כי תבוא, פרק כו)