כי תשא ע״ט: שוברים את הלוחות – שיעור בחינוך

זה היה הרגע המאושר האחרון של משה רבנו.

הוא יורד מהר סיני. בידו שני לוחות הברית, מעשה נס. מילים חרוטות בכתב אלוקים על סלע.

והעם לא חכה לו.

אותו עם, ששמע זמן קצר קודם לכן

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם

וגם

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב[1]

אילצו את אהרן לבנות להם פסל זהב שייצג את אלוקים. וכן, אהרן אחי משה שיתף פעולה!

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים

… וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה

וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו

וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר חַג לַידֹוָד

וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים … וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק[2]

מה אם כן התועלת במתן תורה, בהתגלות של אלוקים בכבודו ובעצמו, אם העם מתעלם מחוק מפורש ובונה לו פסל לפולחן?

*   *   *

השבירה

אפשר לומר שכל חייו של משה רבנו היו מכוונים לקראת הרגע הזה. הרי אלוקים הבטיח לו:

בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה[3]

ובהתחלה זה הצליח. הניסים של יציאת מצרים. אחר כך ההתגלות בסיני. העם התחייב, משה עולה להביא את הלוחות.

ואז – הנפילה. כפי שתיארו חז"ל במדרש, העם הפרו את ההתחייבות, כמו כלה הבוגדת בבעלה ממש מתחת לחופה. למה כבר אפשר לצפות מכלה כזו, מעם כזה?

ואם בני ישראל, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, הם כאלו, האם יש תקוה לאנושות?

מאחורי הקלעים של הסיפור המרכזי, יש את הדילמה של משה רבנו. השבירה האישית, שקדמה לשבירת הלוחות.

הברית הופרה. חלומו נכזב. התקוות נופצו. מה נשאר לו?

כאן משה היה יכול להעלם בערפל ולנטוש את העם לשטויות שלו. לא מגיע להם יותר מזה. אבל לא, הוא בוחר להישאר עם העם, עם התפקיד, עם החלום.

משה הבין: צריך להתעשת. עליו להתגבר קודם כל על שברון ליבו ולתכנן קדימה.

הוא טעה כאשר האמין שגאולה חינוכית מתרחשת ברגע אחד של כריתת ברית. קבלת הלוחות, הסמל לברית – זה לא מספיק. אם הנפילה לא היתה מתרחשת עכשו, היא היתה מתרחשת אחר כך.

ניתן להוציא אדם מעבדות ברגע אחד של עוצמה. אך כדי לחנך אדם, להרגיל אותו לא לסגוד לפסלים, להסביר לו עד שיפנים מדוע זה לא בסדר – זו עבודה לכל החיים. משה התחיל להבין מה שיגלו הנביאים בכל הדורות: זה פרוייקט שלעולם אינו נגמר.

אז מה עושים כעת? ובכן, אם רוצים לחנך, צריך לפעמים להפתיע עם תגובה עוצמתית.

הוא בנה את עצמו ואת תקוותיו – והוא שבר את הלוחות.

*   *   *

לקחת כדי לתת

שני דברים שבר משה באותו יום. את עגל הזהב – ואת הלוחות.

זה לא הספיק לשבור את העגל. מה אמר כל אחד לעצמו? עשינו עגל, טעינו, משה שבר אותו. אוקיי, סביר.

אבל הלוחות? הרי אלו הלוחות שאלוקים שלח לנו, עדות לברית בינינו לבינו. קודם חשבנו שאפשר לבנות עגל ועדיין לשמור על הברית. עכשו אנו מבינים שזה בלתי אפשרי.

אם היה משהו שיכול היה לשכנע את עם ישראל שאי אפשר לשלב פסלים עם עבודת אלוקים, זו היתה, מעל לכל, שבירת הלוחות.

לא שזה הספיק. אבל זה היה הצעד הראשון והקובע.

ומה למדנו אנחנו?

קודם כל, למדנו שצריך להתבונן בסיפורי התורה מקרוב, לעצור את הזמן, את שטף הסיפור, ולנסות להיכנס לתוך מחשבותיהם ורגשותיהם של גיבורי העלילה. עם ישראל, משה רבנו.

ואז מגלים לקח לכל החיים: לא צריך להישבר. גם ברגע שבו עבודת חיינו מתרסקת לנגד עינינו, זה לא אומר שהכל אבוד. זה אומר שצריך למצוא איך לבנות מחדש מתוך ההריסות.

ועוד למדנו: חינוך לאמת זו עבודה לכל החיים.

והנה כלל שלישי לכל מחנך והורה: לפעמים צריך להרוס כדי לבנות.

כל הורה רוצה להעניק לילדיו מכל הטוב שבעולם. אבל לפעמים צריך לשלול מהם את הטוב שהובטח להם כדי להמחיש להם את הרע שעשו. לפעמים העונש הוא הדרך היעילה להשיג תוצאות. ובמקום לתת מכות לילדים, עדיף לקחת להם את ההפתעה ולשבור אותה לעיניהם.

אז הם יבינו מה הם הפסידו, אז הם יבקשו סליחה.

ואז, כמו עם הלוחות השניות, אפשר להתחיל שוב.

[1] שמות יתרו כ ד-ה, כ

[2] שמות כי תשא לב א-ו

[3] שמות, שמות ג יב