ללמוד את הרגע שֶׁלִּפְנֵי | עצירה למחשבה על פרשת בשלח תשפ״ד

אפשר להוציא עבדים ממצרים. הרבה יותר קשה להוציא את העבדות מתוכם, ולהפוך אותם לעם סגולה.

אפשר לראות נסים, ועדיין לקום למחרת בבוקר, עם ספקנות ופחדים, ועם כל ההרגלים הישנים, האנושיים.

זה מסביר את סיפור עם ישראל במדבר, וזה מסביר את מה שקרה ליד ים סוף.

לפני שבוע הם יצאו ממצרים. לאחר עשר מכות שהעידו שא-לוהים מנהל את העולם, פרעה ממש הפציר בהם לצאת.

וכעת… מאחוריהם פרעה עם צבאו, עם הטכנולוגיה החדישה ביותר: מרכבות ברזל.

מה עובר עליהם? איך הם מגיבים? איך זה קשור לפסיכולוגיה של תגובה במצבי סטרס?

ומה נלמד על עצמנו ולעצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

לפני שבוע הם יצאו ממצרים. ששים ושמחים בדרך לארץ האבות.

ופתאום, לאחר שבוע…

פרעה עם צבאו, עם הטכנולוגיה החדישה ביותר: מרכבות ברזל.

וַיִּירְאוּ מְאֹד – זה היה הרגע המפחיד ביותר שלהם עד אז.

ודווקא רגעים כאלו הם בסיס ללימוד…

****

פסיכולוגיה של משבר

במצב חירום, אדם מגיב קודם כל רגשית. המחקר הפסיכולוגי החדיש מזהה שלוש צורות תגובות, הידועות בראשי התיבות שלהן, FFF. בעברית: לחימה, בריחה, קיפאון.

ומה היה ליד ים סוּף[1]?

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְדֹוָד – הם התפללו. תפשו להם אומנות (מקצוע) של אבותם, יאמר המדרש. אברהם התפלל על אבימלך, יצחק על רבקה, יעקב לפני המפגש עם עשו…

אמנם לא צריך להיות מבני אברהם יצחק ויעקב כדי לזעוק אל א-לוהים בעת צרה – אבל זה עוזר. אנו יודעים שזה עובד.

היו שהתלוננו לפני משה:

הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר – שם לפחות היינו זוכים לקבר.

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם – לא חשבת עד הסוף, נכון?

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם

כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר – אולי ננסה לחזור לשם?

חכמינו[2] זיהו ארבע צורות תגובה, שכולן רמוזות בפסוקים. חלק הובאו לעיל וחלק משתמעות מדברי משה לקמן. רוב התגובות תואמות למחקר הפסיכולוגי בן זמננו.

כת אחת אומרת: ניפול לים – עדיף למות.

אחת אומרת: נחזור למצרים. עדיף לחיות כעבדים.

אחת אומרת: נעשה מלחמה – גם זו תגובה אוטומטית. כלפיה יאמר משה: יְדֹוָד יִלָּחֵם לָכֶם. הוא ולא אתם.

ואחת אומרת: נצווח כנגדן – נתפלל.

וזו כבר תגובה שאינה אוטומטית…

****

נסיון שלא מדעת – ולקחיו

בני ישראל חשו, בצדק, שהם במצב המסוכן ביותר שלהם.

הם לא חשבו ולא יכלו לדעת שהם עומדים בנסיון, שהכל ייכתב בספר, שתגובותיהם יהיו חלק מהתורה…

הם לא היו מעלים גם בדמיון הפרוע ביותר שיקראו את זה כל שנה בבית הכנסת, שבחירותיהם תהיינה חומר לימודי בפרשת השבוע – או לעיון פסיכולוגי.

בלי לדעת זאת, שלושת הטיפוסים הראשונים הגיבו בהתאם לדגם ההתנהגות הטבוע בכל אחד מאיתנו.

קיפאון: לחפש פתרון במוות דרך זינוק אל הים. 

בריחה: לחזור אל העבדות במצרים, מצב מוכר ולכן בטוח.

להילחם – לא היה להם סיכוי, אבל גם זה דגם תגובה שמוטבע בנו. תוקפים אותנו? אנו נלחמים.

והתפילה?

שלוש התגובות הראשונות משותפות לנו בני האדם ולשאר בעלי החיים. תפילה היא כבר תגובה אנושית.

גם זו תגובה רגשית מתבקשת. כבר אמרו שאין אתאיסטים בשוחות. בשעה שאדם בסכנת חיים, יהודי או גוי, הוא מגלה שהוא רוצה לפנות אל א-לוהים, גם אם התעלם ממנו או סירב להאמין בו כל ימיו.

אך תפילה יכולה להיות החלטה שכלית. אם אנו יודעים מאבותינו שא-לוהים שומע תפילה, אם אנו יודעים מן המסורת שיש נסים ויש השגחה, האם יש צעד רציונלי יותר מאשר תפילה?

וזה כמובן לא הכל.

מקריעת ים סוף אנו לומדים שיש נסים מפתיעים שלא היינו מצפים להם מראש.

מהרגע שֶׁלִּפְנֵי – אנו לומדים להכיר את מנגנוני הבהלה שלנו – ואיך להתמודד איתם.

כאשר אדם מותקף, הוא מפחד. זה טבעי וזה בריא. סביר שהמותקף ינסה לגייס את אחד הפתרונות הטבועים בתוכנו, גם אם הם לא רלוונטיים.

זה ברגע הראשון.

ברגע הבא צריך לעזוב את הרגש ולהפעיל את השכל. את ההתבוננות.

לא להאשים את עצמנו אם אנו פוחדים. זה טבעי.

להרגיע את עצמנו, עם התובנה שהרגש לא יעזור. עכשו, יותר מאי פעם, צריך לפעול בהגיון.

ומהי ההשתדלות הראויה? ליד ים סוּף, משה אמר שלא צריך לעשות כלום, רק לחכות. בימינו, לא זו הדרך. לכל בעיה יש את דרכי ההתמודדות שמתאימות לה.

ואז – אומנות אבותינו בידנו. פשוט להתפלל. לדבר עם א-לוהים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (בשלח) יד, י-יד

[2] ירושלמי תענית ב ה ועוד.