לשמור על הילדים | עצירה למחשבה על פרשת ראה תשפ״ג

הקרבן הגדול ביותר והאכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת הוא קרבן אדם, והתורה כמובן אוסרת זאת. בפרשתנו נאמר איסור מיוחד על הקרבת ילדים.

סיפורו של מלך מואב מראה כיצד גם לגוי קשה לוותר על בנו, אך הוא יעשה זאת עקב אמונתו האלילית.

ואיך איבד יפתח את בתו היחידה בגלל נדר פזיז?

והשאלה המעניינת מכל: אם אסור להקריב אדם וכל שכן ילדים, מדוע ה' תבע מאברהם להקריב לו את יצחק?

התשובה בפרשתנו…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

היום קשה לנו לתפוס איך זה יכול לקרות, אבל בעבר האנושי לא רק שהיו עובדי עבודה זרה, שהקריבו קרבנות ועבדו את אליליהם באופנים שונים, אלא שהם גם הקריבו בני אדם לאלילים – גם את בניהם.

וכדי להתרחק מהם עד הקצה האחרון באה אזהרה מיוחדת בפרשתנו[1].

כִּי יַכְרִית יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם – הכל טוב, אבל…

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם

וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם

וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי – כמו בימי אליהו הנביא, כאשר פסחו על שני הסעיפים, ועבדו לבעל…

ולכן:

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַידֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ

כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְדֹוָד אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם

כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם – וזו העבירה המאוסה ביותר.

תיזהרו!

****

דרכי הגויים

בימי הנביא אלישע, ישראל ואדום יוצאים לקרב נגד מואב. ברגע האחרון, לפני שהמצור הצליח ובירת מואב נפלה, המלך מנסה את העצה האחרונה ברשימת הפולחן שלו[2].

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה

וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה – המלך הורג את בנו ויורשו המיועד כדי למצוא חן בעיני האליל.

מה היה אחר כך לא ברור, למרות מאמציהם של המפרשים. אולם לפי דרכנו למדנו כי קרבן אדם היה עדיין תופעה שכיחה. גם אב מסור, כמו מלך מואב, מקריב את בנו בכורו כדי לא לנחול תבוסה במלחמה.

זוהי עבודה זרה – אבל קרבן אדם התרחש, פעם אחת, גם אצלנו…

אחד הסיפורים העצובים בהיסטוריה שלנו הוא מעשה יפתח הגלעדי, שהסתיים בקרבן אדם, בתו היחידה[3].

יפתח, גִּבּוֹר חַיִל, אך בן פילגש, גורש בידי אחיו והפך למנהיג צבאי של קבוצת לוחמים פראית. כאשר איימו העמונים על תושבי גלעד, הזעיקו הזקנים את יפתח וגם נשבעו למנותו לראש.

ואז, לפני הקרב הגדול, יפתח נדר:

וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן –

וְהָיָה לַידֹוָד, וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה

כפי שמעיר הרב יעקב מדן, הביטוי אֲשֶׁר יֵצֵא אינו מתייחס בדרך כלל לבעל חיים, כגון בהמה, אלא למי שמסוגל לצאת מרצונו, כלומר אדם. יפתח, במודע או שלא במודע, תיכנן להקריב קרבן אדם!

הרב מדן משער כי יפתח תיכנן להקריב אחד מבני משפחתו, כלומר אחד מאחיו שגרשו אותו בעבר מן הנחלה המשותפת.

אולם מי שיצא לקראתו ראשונה היתה… בִתּוֹ

יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת – בניגוד למנהג, לא ערכו לו חגיגת נצחון.

הוא היה מצביא דגול וכעת יהיה שליט, אבל אף אחד לא אהב אותו. רק בתו.

וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת…

יפתח האומלל. הוא ניצח והגשים את חלומו, להיות מנהיג, אבל המחיר היה אבדן בתו היחידה.

סיפור נורא. אבל יש לנו סיפור אחר[4] כדוגמתו, אשר טעון הסבר לאור הלימוד בפרשתנו.

****

העקידה

א-לוהים מתגלה לאברהם ומבקש ממנו:

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה – וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה

נכון, זה רק נסיון. במפורש נאמר לנו עוד לפני הבקשה כי וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

אבל כיון שא-לוהים מתנגד לקרבן אדם, התשובה של אברהם היתה אמורה להיות: מה? בשום פנים ואופן לא! השופט כל הארץ והשונא קרבנות אדם יבקש ממני להקריב את בני?

אבל אברהם הסכים, ולכן מלאך נשלח לומר לו שלא יפגע ביצחק.

עכשו, לאור הנלמד בפרשתנו, יש לשאול:

האם נכשל אברהם בעקידה?

התשובה גם כן בפרשתנו[5].

תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְדֹוָד – בהתנגשות בין ערכים, הקובע הוא מה שא-לוהים אומר.

אבל הסתירה היא מדומה. א-לוהים לעולם לא יבקש קרבן אדם. והנסיון, לפני מתן תורה, נועד ללמד את אברהם ואת צאצאיו, אותנו, את המסר של פרשתנו!

לא-לוהים אין חפץ בקרבן אדם.

והעקרון הזה הופך למצוה בפרשתנו. לא הורגים ילדים בתור קרבן. זה אסור, וזה מתועב.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (ראה) יב, כט-לא

[2] מלכים ב ג, כו-כז

[3] שופטים פרק יא.

[4] בראשית (וירא) כב

[5] דברים (ראה) יב, כח