שבועות תש״פ: איש החסד

הפעם גיבור העיון הוא איש החסד המופלא, בועז.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מגילת רות מספרת על גומלי חסדים ועל שכרם, אומר האמורא רבי זעירא. ויש לשים לב ללשון רבים. כמובן, כולנו חושבים על רות, הגיורת, שעזבה את ביתה ומולדתה כדי לטפל באלמנה זקנה בלי לדעת מה מצפה לה. אבל היא לא הגיבורה היחידה כאן.

בפעם הקודמת, לפני שנה, סיפרנו את סיפורה של נעמי, שלא נשברה למרות כל מה שעבר עליה, וגם היא זכתה לסוף טוב הכל טוב. אבל יש עוד אדם אחד שזכה אפילו לפחות תשומת לב מרות ונעמי, למרות חלקו הגדול בסיפור.

בועז.

הבה נתבונן בסיפור המגילה ונמקד בו את המבט.

*   *   *

בלי לשון הרע

במגילת היוחסין של דברי הימים (א ב נא, וכן שם י-יא) אנו לומדים שבועז הוא צאצאו של נחשון,ראש השבט הראשון של יהודה. מה שמעניין עוד יותר הוא שאביו היה שַׂלְמָא, והוא היה זה שייסד את היישוב בית לחם, שבו יתחוללו המאורעות הגדולים שלפנינו.

עם שובן של גיבורות הסיפור, נעמי ורות, אל בית לחם, אנו שומעים עליו לראשונה. האיש גִּבּוֹר חַיִל. זה נשמע כאילו היה לוחם, וזו באמת המשמעות היחידה של הביטוי בעברית מודרנית, אבל בשפת התנ"ך זה מציין גם אדם עשיר ובעל רכוש. ונראה שלכך הכוונה כאן.

נעמי יודעת שבועז הוא קרוב משפחתה, אבל כאשר כלתה מציעה ללכת לאסוף לקט בשדות הקוצרים, היא אינה ממליצה לה לפנות לשדה של בועז. האם התביישה, או שמא לא היה לו שם של אדם נדיב? כנראה האפשרות הראשונה היא הנכונה, מפני שנדיבות היא המעלה הבולטת ביותר של בועז בסיפור שלפנינו.

בשדה, שיתברר שהוא של בועז, רות הולכת אחרי הקוצרים ואוספת מן השיבולים הנופלות ונשארות מאחור – לקט המיועד לעניים, וכפי שנאמר בתורה[1].

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט

לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם

ואז מגיע בועז. ולמן הרגע הראשון אנו רואים את מעלותיו.

הוא פונה אל מועסקיו ומתחיל בברכה, ודווקא ברכה בשם השם[2].

וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְדֹוָד עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד

אוירה נעימה וידידותית שוררת בשדה.

בועז בא כדי לעבוד וכדי לפקוח עין. והוא שם לב לכל פרט. כולל ביחס לרות, הצעירה המסתורית שנראית חריגה.

הוא שואל את משרתו המפקח על הקציר: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

וכך אנו לומדים עוד פרט מעניין על האיש. הוא אינו מתעניין ברכילות. הוא לא שמע על נעמי האלמנה העניה השבה ממואב וקוראת לעצמה מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כל העיר שמעה, ורק בועז לא ידע.

וזה מסתבר מסיבה נוספת. בהתחשב בנדיבותו, שמייד נכיר, אילו היה בועז יודע על שובה של קרובת משפחתו היה ממהר אליה לסייע לה. אבל הוא שמע על כך רק ברגע זה.

*   *   *

טוב ליבו של בועז

ובועז לוקח על עצמו לדאוג לה.

הוא ניגש אליה ואומר לה שתמשיך ללקוט אצלו.

והוא קורא לה בִּתִּי. כאן אנו למדים על פער הגילים הגדול ביניהם. רות, שאיבדה את בעלה לאחר עשר שנות נשואין, יכולה להיות בת 24. אם בועז קורא לה בִּתִּי, סביר שהוא מבוגר ממנה בכדי להיות אביה. זה לא הופך אותו לישיש כמדרש חז"ל. להפך, הוא עושה רושם של אדם פעלתן ובריא. אבל הוא מתנהג ומתייחס אל עצמו כפי גילו, לפחות בן 40 – מבוגר ואחראי.

בועז מנחה את רות להיצמד לנערות – לשמור מרחק מן הנערים. הוא מבשר לה שנתן הנחיה שלא להפריע לה. הוא מספק לה מים לשתיה ממה שמכינים עובדיו. וכפי שנשמע אחר כך כאשר רות תספר על היום המיוחד שלה לנעמי, הוא מזמין אותה להישאר בשדותיו עד תום כל הקציר, שעורים וחטים. כן, יש לו שדות, כי הוא עשיר, אבל הוא גם נדיב וחכם, המבין את צרכי הנערה הזרה.

רות מופתעת. והיא אינה חוששת להביע את תמהונה.

וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה

בועז, אנו מגלים, שמע מנערו הרבה יותר מאשר את שמותיהן של נעמי ורות. והוא יודע לשבח אותה, להעצים אותה כפי שקוראים לזה היום.

הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

כמה תשומת לב יש במשפט הזה! כמה הבנה לליבו של הזר בארץ נכריה.

והוא מוסיף ברכה.

יְשַׁלֵּם יְדֹוָד פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְדֹוָד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו

ורות מביעה את הוקרתה ואנו למדים על התחושה הטובה שנתן לה.

אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ

למרות הכל, היא עדיין חשה עלובה ועניה, אפילו לא בת בית כאחת השפחות שם.

ובועז ממשיך לדאוג לה. מספק לה אוכל, לחם, ואפילו חומץ לטבול בו את הפת.

כאן צריך להבהיר שבניגוד אלינו, שלא היינו מעלים בדעתנו להסתפק בלחם בלבד, בימים ההם לאכול לחם היה דבר גדול. ובועז נותן לה גם טיבול…

והוא אינו רק אומר לה ללכת ולקחת מן האוכל.  יתכן שהיא חוששת, למרות אישורו, לגשת ולקחת בעצמה. אז הוא עצמו, בעל השדה העשיר, הולך ומביא לה. הוא נותן לה הרבה. האם הוא בוחן אותה לראות כמה תאכל? בכל אופן, היא אוכלת עד שובע ומשאירה גם לנעמי המחכה לה בבית.

אפשר להניח שבועז שם לב גם לפרטים האלו. למעשה, הוא כנראה נתן לה מראש יותר כדי שיהיה לנעמי בבית.

והוא גם מורה לנעריו להשאיר בכוונה מן השיבולים כדי שיהיה לה מה ללקט…

*   *   *

בגורן

בועז העשיר אינו מתנשא ודי לו במינימום, כאחד מעובדיו. בסיום יום העבודה, הוא הולך לישון בגורן.

בבית נעמי, היא שומעת מכלתה על המפגש המפתיע עם בועז ועל היחס הטוב מצידו. והיא יוזמת רעיון שישנה את ההיסטוריה. היא שולחת את רות ללבוש בגדים יפים ולהיפגש עם בועז בגורן. כן, נעמי מכירה את בועז ויודעת ששם הוא יהיה. מה שמעלה שוב את השאלה מדוע לא פנתה אליו עם בואה, ואין לנו אלא להניח שהתביישה – או שחשבה שאם באו עליה צרות כה רבות, לא מגיע לה לבקש טובות ולקבל טובות.

אבל כעת היא מבינה שאלוקים מנחה את דרכן, שלה ושל כלתה[3].

רות מצטרפת לבועז באמצע הלילה והוא מתעורר בבהלה. בימים ההם היה קל לפחד בלילה, בין משודדים, בין מכל מיני מזיקים שבני הארץ הלא יהודים האמינו בקיומם. אבל עד מהרה מבין בועז שיש כאן אשה בשר ודם. למעשה, מאוחר יותר יגזרו חכמים על איסור ייחוד כדי למנוע מפגשים כאלו. אבל אז ההלכה הזו טרם נהגה.

האשה מציגה את עצמה. זו רות, רות הצעירה שאותה שיבח על טוב ליבה וחסדה כלפי נעמי קרובתו!

ולרות יש בקשה, או יותר נכון הצעה.

אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה

רות מציעה לו שיקח אותה לאשה, במליצה מקראית, וסומכת את עצמה על דיני ומנהגי הייבום, כפי שלימדה אותה נעמי.

בועז, גם אם עדיין לא ידוע לנו גילו, אינו רואה עצמו כצעיר לימים, אבל הוא מקבל את ההצעה. והוא אומר לה לחכות עד הבוקר. הוא אינו שולח אותה מייד לביתה כי הדרך מן השדה אל העיר מסוכנת. יש בעלי חיים, ואולי גם סכנות אחרות…

עם בוקר היא שבה אל נעמי ובידיה אוכל נוסף. ונעמי, שמתברר שהיא מכירה היטב את בועז, יודעת לומר לה:

לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם

עליו אפשר לסמוך!

*   *   *

הנישואין

מן המגילה אנו למדים שנהג אז מנהג ייבום מורחב. בעלה של רות מת וגם אחיו, ואין לה גואל. אבל לפי המנהג הרווח אז, אחד מקרובי המשפחה האחרים יכול היה לקחת את רות וכך גם היה מקבל את שדה הירושה המשפחתי.

למחרת בבוקר מחכה בועז בשער העיר – המרכז העירוני. הוא מזהה את הגואל, למרות ששמו לא נמסר לנו. וזו שאלה מעניינת מדוע הוסתר השם של האיש.

בועז גם מצרף לשיחה ביניהם עשרה זקנים, כלומר מנהיגי העם ויודעי החוק.

ואז הוא מציע לגואל הפוטנציאלי שיקח את אשת המת ויזכה בשדה.

אבל, הוא מזכיר לו, האשה שמחכה לגאולה היא רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. האם ירצה לקחת לו בת מואב, גיורת?

גרים לא התקבלו מעולם בקלות כפי שנהג בועז ברות. ובמיוחד לא במואב, אשר על בני העם הזה נאמר הדין[4]:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְדֹוָד גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְדֹוָד עַד עוֹלָם

כמובן, אפשר לפרש את הפסוק שרק גברים נאסרו ולא הנשים, אבל מי ירצה להסתכן?

הגואל הפוטנציאלי מוותר. בועז מבצע קנין כדי לחתום את העסקה באופן בלתי הפיך.

ואז הוא יכול לשאת את רות לאשה ולספק לנעמי את שדה הנחלה המחכה לה.

(יש כאן שאלות רבות על כללי הירושה והנחלה אבל הן יצטרכו לחכות לדיון אחר…).

ובניגוד לחששו של האיש הבלתי מזוהה שויתר על הגאולה ואיבד הזדמנות להרשם בספרי ההיסטוריה, בועז מצהיר:

אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה

עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם

והזקנים והעם מאשרים את לקיחת רות, לומר שאין כאן חשש של איסור לבוא בקהל, ואף מברכים אותה.

יִתֵּן יְדֹוָד אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל

וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם

האם הם היו מודעים ברמה כלשהי לכך שמן המשפחה החדשה הזו יצא דוד המלך?

הקדשנו את עיוננו הפעם לדמותו של בועז: עשיר, נדיב ובעל חסד, חכם וזריז. רק פליאה אחת נותרה לנו. רבי זעירא אמר שאין הרבה הלכות ללמוד במגילת רות. זה נכון, אבל יש כה הרבה דברים אחרים ללמוד בה!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק ט – י

[2] רות פרק ב פסוק ד

[3] פרק ג.

[4] דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק ד