מה הבעיה עם נעלים? | עצירה למחשבה על פרשת תצוה תשפ״ד

הכהנים קיבלו בגדים מפוארים ומיוחדים, ורק פריט אחד לא היה להם.

מדוע לא היו נעלים במקדש? מדוע בהתגלויות של משה ויהושע היה עליהם לחלוץ נעלים?

איך התשובה נלמדת מדברי רב בבבל, או אפילו ממנהגם של האצטקים הקדמונים בדרום אמריקה?

ומה אנו לומדים על האופן שבו עלינו לראות את עצמנו בבואנו לפני א-לוהים?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הכהנים לובשים בגדים מיוחדים[1], מחומרים יקרים, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:

מכנסי בד קצרים, מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם, כֻתֳּנֹת – מעיל עליון; אַבְנֵטִים – חגורות; מִגְבָּעוֹת – כובעים.

כך היה במשכן ומאוחר יותר גם במקדש.

רק ארבעה בגדים. ומה לא היה להם?

אתם מוזמנים לעצור, לחשוב…

אם מצאתם מה טוב, ואם לא הנה התשובה: נעלים.

הכהנים הלכו יחפים.

ומתבקש לשאול: מדוע?

****

יחפים בקודש

משה רבנו ניגש לסנה הבוער בהר חורב, ומלאך א-לוהים אומר לו[2]:

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ – חלוץ את נעליך!

כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

מלאך הא-לוהים מתגלה ליהושע בן נון ביריחו[3], ואומר לו אותו דבר:

שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא

מכאן דייקו חכמינו[4]:

כל מקום שהשכינה נגלית – אסור בנעילת הסנדל

וכן – הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים.

ועוד דרשו[5]:

והיה מחניך קדוש – קדשהו

מיכן (מכאן) אמרו: לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו … ובאבק שעל גבי רגליו

העולה להר הבית חולץ נעלים וגם צריך להקפיד שלא יהיה על רגליו אבק ולכלוך.

וכך גם הכהנים במקדש. לכן עליהם לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם לפני שיתחילו בעבודה.

לכן יש כיור במקדש[6]. כפי שנאמר:

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם

בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת

וְלֹא יָמֻתוּ

ברור למה אבק הוא בעיה, אבל מדוע להיפרד מן הנעלים?

יש כאן רעיון…

****

הכנעה וביטול

הטעם מופיע במקום אחר, כפי שאמרו הפרשנים שדברי תורה עשירים במקומות אחרים.

רב בבבל מייעץ[7]: ימכור אדם את ביתו ויקנה נעלים.

רק אל תהיו יחפים, אומר רב. להיות יחף זה סימן לעניות (או לאבל).

לכן, מי שחולץ נעלים במקדש מראה שהוא בטל לפני א-לוהים, שהרי אפילו נעלים אין לו.

זו הנהגה כללית של הכנעה[8], שמדווחת גם במצרים העתיקה וגם בתרבות האצטקית של דרום אמריקה. שם – הלכו יחפים ליד המלך.

ואם בפני מלך בשר ודם כך, בפני הא-לוהים לא כל שכן.

וכך נאמר בקטע מהגניזה[9]:

דרך העבדים להלך יחיפים לפני אדוניהם

ואם לפני לחה סרוחה [=בן אדם] עושים כן – על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא!

ומה בבית כנסת? הרי זה מקדש מעט. ובכן, בימי הבינים היו קהילות שהקפידו להתפלל יחפים בבית הכנסת[10]. אבל במשנה ובגמרא משמע שאין בית הכנסת כמו המקדש, ומתפללים במנעלים.

אך ורק במקדש, כאדמת קודש של נוכחות השכינה, אנו מחוייבים לנהוג בעצמנו דלות.

וכך מצאנו בפיוט בסדר רב עמרם גאון:

כדלים וכרשים דפקנו דלתיך.

אין גאווה לפני השם. מי שרוצה לבוא לפני אלוקים, צריך לזכור שאין לו משלו כלום.

והכהנים, עם כל בגדיהם המפוארים, הראו זאת בלכתם ברגלים יחפות.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (תצוה) כח מ-מב

[2] שמות (שמות) ג, ה

[3] יהושע ה, טו

[4] שמות רבה (וילנא) פרשה ב סימן ו (פרשת שמות)

[5] ספרי דברים כי תצא פיסקא רנח

[6] שמות (כי תשא) ל, יח-כא

[7] שבת קכט א

[8] גולינקין על ההלכה והמנהג ברגלים יחפות, https://schechter.ac.il/article/praying-barefoot/

[9] הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, מהדורת מרגליות, קלא. עם השלמות.

[10] גולינקין שם.